הבלוג

7 באוקטובר יותר ממחדל קונספטואלי, הוא תוצר ניתוק ממושך ומדורג של חלקנו מעצמנו, מאתוס הלאום "עבדים היינו" ומחיישני הבקרה הנלווים אליו המומחשים בהגדה של פסח

המאמר הנרגש ״היכן אתם אחיי? נראה כיישום המלצת ״נאום ארבעת הטיפים״ שנשא יורם יובל הפרופ׳ חוקר המוח, בהפגנת התמיכה במחאת בלפור. טיפ-טופי פסיכולוגיית האהבה, הופנו

העולם הדמיוני שאנו בונים לעצמנו, מתעורר מרבצו כשהטבע האלוהי במחזוריות קבועה, אולי כחלק מסדרת מבול עולמי קולוסאלי שמתרחש אחת ל 100 שנה, מציב מולנו מציאות

חשבון נפש לאומי על אבולוציית הקיפוח והאפליה לרעה של המגזר החרדי והערבי. קורונה כהתראת צבע אדום, להצלת החברה הישראלית מקריסה לתוך עצמה. בתחקיר "מבחן הניקיון"

אנו צופים ב"ארץ נהדרת" ומתגלגלים מצחוק. אולי כי אנו מדחיקים מציאות פוליטית עצובה, המספרת על חברה שאיבדה את דרכה, והפכה לסאטירה. "ארץ נהדרת" תכנית הדגל

גדעון סער ניסה להוביל שיח חדש-ישן ולהחזיר אותנו לכללי המשחק הישנים והטובים, אבל ישראל צופה עדיין בסדרת הריאליטי שם ביבי בלתי מנוצח. דור שלם הליכוד

כל  הדרך  שעשיתי  מסיפור  תותי  העץ  בגינת  בית  גודמן,  ועד  לנגיסה  החדשה  בפרי  עץ  הדעת בספר בראשית. ליל לימוד הושענה רבה. אולם ההרצאות בשוהם, מלא עד אפס מקום. מסתבר

פרשת הדרכים שהציב הפלונטר הפוליטי לפנינו היא הזדמנות לצאת ממלכוד הזהויות שיצרנו כאן.  מדינה ישראלית מול מדינה יהודית .  17.9.19 הוא לא עוד תאריך. בחירות

בחירות 2019 מועד ב' הביאו את הכאוס האידאולוגי לשיא חדש והמחישו לנו כי אין כיום בישראל רצון ויכולת לבחור בחירה של ממש. יום שישי הוא

האמת הילדותית של סמוטריץ'  היא לא "בלבולי מוח" ובטח לא "דברי הבל". היא אמת, המשקפת את תסבוכת הזהות והחיפוש העצמי שפוקדת את הציונות הדתית. בצלאל

כמו בתסריט דמיוני התנקזו להם השבוע לחדשות יום אחד, שלושה סיפורים שאולי משקפים את המשבר והסיאוב הערכי חברתי בישראל 2019 . את היחס ההפוך בין

אם מפלגת כחול לבן תהיה מודעת לגודל השעה, תפסיק להתעסק ב ״רק לא ביבי״ ותבין שמחיר הפקרת המדינה לרסיסי מפלגות וקבוצות מיעוט, גדול לאין שיעור

המחזמר "זה אני" הוא סמי-״סלאח שבתי״ של הישראליות החדשה.  כמוהו, הוא נוגע בכישרון ובתחכום בגווני החברה הישראלית ובשסעים הבולטים שמספרים את סיפורנו.  זירת התאטרון במקרה

מערכות הבחירות, שכבר מזמן נחזות כהמשך ישיר לתוכניות הריאליטי התחרותיות הנשקפות אלינו בכל ערב ממסכי הטלוויזיה, מצביעות על משבר זהות ערכי שעובר על כולנו. ניצני

ימין ושמאל, למעט השבטיות הפתולוגית אין הבדל אמיתי בין העמדות. מפלגות העגינה החדשות המסתמנות בראשות גנץ ולוי-אבקסיס יכולות להפוך לראש גשר מחבר ראשון שיאפשר סוף

נתניהו הוא רק סימפטום לתרבות הכלום של כולנו. קול קורא לתיקון והתעוררות. לפני כשבועיים נערכה הפגנה ספונטנית שזכתה לסיקור תקשורתי ביוזמת איש ערכי ואכפתי -סרן

שלושים למותו של אורי אורבך: את הקול של האיש המוכשר והצנוע שחנך מודל חדש של יהדות-ישראלית, חברתית, תוססת ומעורבת חייבים להמשיך… אורי אורבך – האיש

כולנו מוקפים "בר-שירות" בחיי היום יום . . לא נוכלים של ממש חלילה, אבל כאלה  שעוטים על פניהם מסכת הצלחה , משדרים בטחון,  והופכים את

הגיע הזמן של הציונות הדתית, להחזיר את הפרופורציות הנכונות ביחס בין המדינה כמוסד אזרחי, כלי בלבד, לבין התהליכים שעצם קיומה מבטא. למדינה אין קדושה מצד

תופעת קדימה לא צמחה יש מאין, שורשיה נעוצים במגמה הפוסט אידיאולוגית שעוברת החברה בישראל, שתורגמה לפוסט מפלגתיות של המערכת הפוליטית, וציינה את תום עידן המפלגות