זהות יהודית-ישראלית משותפת בעידן של עצמאות מדינית
בנצי גיספאן 20/08/2012
אין קיום לציונות ולאפקטיביות של הרוב הציוני ללא תשתית של זהות יהודית-ישראלית מתחדשת המתבססת על מכנה משותף מוסכם. הצעה גולמית להתקבצות סביב זהות יהודית מתחדשת המותאמת לעידן של עצמאות מדינית.
למשבר הזהות היהודית השלכות רחבות לכל תחומי חיינו: הרעות החולות הפוקדות את החברה בישראל השחיתות הציבורית, חוסר הרגישות לצדק חברתי, תופעת הקלקולים בחברה החרדית הנתמכת והמתנוונת, ההקצנה הדתית, האלימות המתפשטת באדי האלכוהול , הפוסט ציונות המתפשטת, ותמונת הרדידות התרבותית הנשקפת ממסכי הטלביזיה, הינם סימפטומים המשקפים משבר בתשתית הערכית של כולנו, משבר ששורשיו נעוצים בן היתר במחדל היסטורי מתמשך: העובדה שלא ליווינו את חידוש העצמאות המדינית לאחר אלפיים שנות בעיצוב זהות יהודית מתחדשת המותאמת לעידן החדש.
מחדל , הוא הימנעות מביצוע פעולה. תיקונו אפוא, לא במחאה כי אם בעשייה ובלקיחת אחריות אישית, בכך שנחולל תיקון ושינוי שיתחיל קודם כל בכל אחד ואחת מאיתנו. מתוך הבנה שאי אפשר לנתק את היהדות מהישראליות, ואת הישראליות מהיהדות. מתוך הפנמה שלא ניתן לקיים מדינה יהודית מבלי לעצב בה מחדש זהות יהודית מותאמת ורלבנטית .
מסמך זה הינו הצעה גולמית לא מעובדת לזהות יהודית-ישראלית אלטרנטיבית משותפת לכולנו –חילונים, דתיים ומסורתיים. אני מאמין כי מסמך זה יכול להוות קצה חוט לדיון בשאלת שכלול הזהות היהודית כמו גם בהצעות לרפורמות חברתיות הנגזרות ממנה.
יש להדגיש הויכוח עם השקפה אורתודוקסית חרדית הנתפסת בטעות על ידי חלקים רחבים בציבור כיהדות האותנטית , אינו על ניואנסים כאלה או אחרים. לא על היקף שעות לימוד , ועוצמות גמישות שונות. הויכוח הוא שורשי:- מהי יהדות? האם באנו לארץ לכונן כאן מחדש מאפר המדבר את דור יוצאי מצרים? הדור שנדון לכליה במדבר כי לא התאים להתמודדות עם אתגרי העצמאות הלאומית? דור "עבדים" פסיבי חסר חוט שידרה שלא לוקח אחריות לחייו, וחי על הנהגה ניסית כשהוא מחובר לסינר של משה, מקבל "קצבאות מן" מהשמים, וסיסמתו : "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"?
האם ארץ ישראל נתנה לנו רק כפלטפורמה גיאוגרפית להקמת אוהל לומדים? ישיבה אחת גדולה? או שבאנו לכאן ל: "כי תבואו את הארץ וקצרתם את קצירה"..: להקים חברה ערכית אקטיבית עובדת ויוצרת בה התהליכים צומחים מלמטה. חברה שמנועיה הם- יוזמה ולקיחת אחריות. חברה שהתורה שלה מאירה את דרכה אבל בשום פנים לא מהווה באופן אבסורדי את תוכן חייה. וכדאי לזכור ולהזכיר מדינת ישראל לא הוקמה בזכות "עולם התורה" בפרשנות המסולפת. מדינת ישראל הוקמה למרות "עולם התורה" למרות אותם כוחות שניסו ומנסים להסיג אותנו לאחור חזרה אל המדבר. בזכות אותם כוחות פנימיים של יוזמה ומסירות.
רקע -תמורות בזהות יהודית
אין ספק שב 2000 שנות גלות עברה היהדות מהפך בתכניה שהשתקפו גם בתמורות באופי הזהות היהודית. אם היהדות הארץ ישראלית טרם חורבן וגלות פועלת במסגרת ישות מדינית עצמאית כשתוכן החיים הדתי בא לביטוי בחיי חולין, בעבודה, עשייה ויצירה חקלאית תוססת. כשהפולחן הדתי חוויתי יותר ומצומצם למקום ספציפי [ ירושלים , בית המקדש] , ולבעלי תפקידים מיוחדים- [הכוהנים הלווים הנביאים]. הרי שעם תחילת הגלות והחורבן, בתהליך שמתחיל משלהי תקופת בית שני בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי, עוברים התכנים היהודיים כמו גם הזהות היהודית מהפך של ממש. באין ארץ להגשמה מכוונים האמצעים החדשים להתמודדות עם האתגר החדש והדחוף יותר: עצם המשך הקיום היהודי, וההישרדות של עם ללא ארץ.
תוכן החיים היהודיים עובר רוויזיה ומועשר בתחליפי זהות כדי לשמר את המורשת והזיקה היהודית . המילה הכתובה היא עכשיו במרכז ההוויה. היא הרי כתובה, מקובעת, ניידת. ניתן ליטול אותה, את ארון הספרים היהודי החדש והמתפתח הזה מארץ לארץ מעיר לעיר . [ כמעט קונוטציה לארון הברית ההיסטורי ההוא מנדודי המדבר]. כך התפתחה התרבות הטקסטואלית העשירה והמפוארת, התפילה המובנית, ההלכה. ופאר יצירת הגלות- התלמוד הבבלי. טקסטים שמעתה שינונם לימודם וקיומם יהוו את מרכז התכלית דתית .
אבל לא רק התכנים. באין ארץ, גם אופי החיים היהודי משתנה. באין תוכן מעשי מתפתח אורח חיים שונה המתמקד בקידוש המסגרת הדתית. זו שמעתה הופכת בעצמה גם לתוכן. התפילה ובעיקר הלימוד הופכים לתכלית דתית מרכזית. חיי העולם נעשים זניחים, משולים לפרוזדור צר המוביל ל"טרקלין" – העולם הבא. מכאן התפתחו פרשנויות קיצוניות יותר המנתבות את יעוד האדם למודל פסיבי. כזה שצריך להתחמק עד כמה שאפשר מחיי המעשה הבניין והיצירה, ולהתמקד בפולחן הדתי הטקסטואלי. הופעת תנועת ההשכלה ולאחריהן התנועות הלאומיות אף הקצינה את המגמה. במקום להשתמש בהשכלה כמנוף דתי, עברו חוגים דתיים רבים למגננה והסתגרות תוך העמסת תילי תילים של חומרות וסייגים. ההלכה שכל סודה – הליכה נחושה, חמושה בחיישני תנועה הפתוחים לשינוים ותמורות, במקום להתפתח להשתכלל ולצמוח, הפכה קפואה שמרנית ואנכרוניסטית. "כשהשינויים" היחידים שמתחוללים בה מתמצים במניעת תמורות ושינויים, והרחבת מסגרת החובות חומרות וסייגים שונים ומשונים.
לא ייפלא אפוא, שהציונות שזיהתה את היהדות עם תכנים אלה, ראתה בה איום על המפעל הציוני החלוצי והמעשי, ומחקה מורשת בת 2000 שנה תוך שהיא מעצבת זהות ישראלית חדשה מנותקת ומנוטרלת מתכני היהדות הגלותית . מבלי לנסות לעצב זהות יהודית אלטרנטיבית. זאת על אף שדמות החלוץ היהודי הציוני-חילוני, הייתה קרובה יותר לזהות היהודי הארץ- ישראלי, זה של טרם חורבן.
הקמת המדינה זו שהייתה אמורה לבשר בעצם הקמתה את פריחתם מחדש של כוחות ההגשמה והיצירה, לא ממש שינתה את התשתית האידיאולוגית הזו. כאילו היהדות רק עברה כתובת מגלות חו"ל לגלות ארץ ישראל, מבלי לצקת תוכן ממשי למעבר הזה. וכך צמח ניכור וקיטוב: מצד אחד-, חברה דתית חרדית המרגישה מאוימת מהתכנים החילוניים של המדינה ולא רק שלא מחליפה או לפחות מגמישה את דיסקט תורת הגלות, היא גם מקצינה אותה ובונה סביבה מחדש את חומות הגטו הגלותי בתוכם היא מסתגרת, מתגוננת ומשתכללת לחברת לומדים נתמכת . חברה המתרכזת בעיקר במסגרות הפרוצדורה הדתית, בברזלים, במגננות חומרות וסייגים , על חשבון תוכן היעוד הדתי – ציווי ה- "קדושים תהיו" הפותח את פרשת קדושים. הפרשה שמציגה את התוכן הדתי של הישיבה בארץ שכולו- חברתי ומכוון לתכלית של הקמת חברת מופת הבנויה על יסודות של צדק חברתי ומשפט. ואת ההשלכות אנחנו הרי מכירים.
מנגד עומד ציבור חילוני חסר זהות יהודית אלטרנטיבית , שמזהה [יחד עם הדתי-לאומי], בטעות את החרדי כנשא של הזהות היהודית האותנטית. ומתוך כך, מפקיד בידיו את סמכויות עיצובה. כשהוא עצמו בעיקר כשהוא נתקל בהשלכות הזהות הזו, מנוכר ונצמד חזק יותר לזהות ישראלית-חילונית כמעצבת דעותיו, השקפותיו, והצבעותיו יש לומר. זהות המצמצמת עצמה לעצם קיום המסגרת המדינית במובן הממ"ד – "מדינת היהודים" כמקלט יהודי, ולא במובן המימד- "מדינה יהודית" במשמעות תכניה. זהות שטחית שאולי החזיקה מעמד בשנים הראשונות המאתגרות של הקמת המדינה. אך משקמה המדינה והפכה לעובדה , נשחקה ולא ממש הצליחה לבסס את קיומנו וזכותנו לחיים דווקא כאן. ומכאן צומחות חומות הניכור והקיטוב , ובשוליים מגמות פוסט ציוניות .
ובאמצע הציונות הדתית-לאומית האמביוולנטית. זו שמנסה לבדל עצמה . אבל הבידול מלאכותי משהו, ואינו אלא ניסיון לחבר בן שני ערכים "תורה" שנלקחה מכאן, ו"עבודה" שנלקחה משם . ללא ניסיון לעצב זהות יהודית אמיתית מתחדשת ומותאמת .
כך יוצא שהאירוע המכונן והמשמעותי יותר בחיי העם- הקמת מדינת ישראל וחידוש העצמאות לאחר 2000 שנות גלות, לא רק שלא יצר מהפכה בתפיסת הזהות היהודית . אלא אף עודד והעמיק את התכנים והערכים שצמחו בגלות. ערכים שעומדים בסתירה לערכים שהניעו את הקמת המדינה.
זהות יהודית מתחדשת- הצעה
ישראל זקוקה לתנועה של תיקון חברתי ושידוד מערכות בה הרוב היהודי יחזיר לעצמו את היהדות , ויתחבר חזרה ליהדות אחרת, שונה, זו המקורית הטרום גלותית . יהדות חברתית ופלורליסטית . מתוך אמונה כי הציונות לא סיימה את המהפכה, אלא יצרה סביבה וסיפקה כלים, לעבור לפאזה השנייה:- לבנות כאן תרבות יהודית מתחדשת.
אין כאן התיימרות להציב זהות יהודית חדשה, אלא מתחדשת. כזו המשקפת למעשה שאיפה להחזרת מאפייני הזהות היהודית ההיסטורית של חברה ארץ-ישראלית עובדת ויוצרת, כתחליף להמשך הדומיננטיות של הזהות האלטרנטיבית שהתפתחה בגולה באין ארץ. זאת מבלי למחוק את תורת הגלות ונכסיה כאוצר של מורשת וחוכמה יהודית. זהות מתחדשת המותאמת לעידן של עצמאות מדינית. זהות שתבטא את המכנה המשותף לחברה הישראלית על גווניה ורבדיה. ותהווה גשר בין חילונים , מסורתיים ודתיים.
נקודת המוצא נעוצה בהבנה שהיהדות בניגוד לדתות אחרות מקדשת את החיים. קריאת: "ובחרת בחיים", אינה עולה בחלל ריק מתוכן. משמעותה היא, שהיהדות היא דת חיים שמכוונת למטה, לתועלת האדם הנדרש לשפר את חייו ולתקן עולם. זהו יעוד ארצי ממשי כשהפולחן הדתי אמור להתעדכן ולהסתנכרן עם הקדמה האנושית, ולשמש כלי, אמצעי בלבד מבלי להפוך בעצמו לתכלית.
במרכזה של התרבות המתחדשת יש להציב, לא את האמצעים המבדילים: ההלכה היום- יומית , והפולחן הדתי הפרטי בהם איש לביתו יעצב את דרכו. אלא את התכלית הדתית על פי חזון נביאי ישראל. חזון השולל הצטמצמות למסגרת פולחנית אקסקלוסיבית ושואף לחברה מתוקנת המושתתת על חסד צדק ומשפט כתמצית הדרישה הדתית: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוהיך" [מיכה ו' ח.]
עשיית משפט, ובצידו חסד הנתינה והעשייה, היא התכלית הדתית. מאידך, בכל הקשור לאמצעים ולמערכת הפולחן שביחסי האדם ואלוהיו נדרשת יכולת איפוק הסתרה וצניעות, ונשללת ההכרזה הבוטה והנפנוף : "והצנע לכת עם אלוהך"
ביטוי לעמדה זו השוללת פולחן דתי לשמו, ומזהירה כי הוא עלול לשמש מטריית חיפוי לביצוע שחיתות מוסרית עולה גם מדברי הנביא ישעיהו:
לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; …..כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי–מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. ……–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. …"רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ"… לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" [ישעיהו, א. יא'-יז']
צדק חברתי ומניעת שחיתות מוסרית-חברתית היא השאיפה והאתגר שמציבה היהדות כתנאי לקיום הלאומי של העם בארצו. מנגד- שחיתות חברתית מוסרית מובילה לחורבן ולגלות כפי שהוכיחה ההיסטוריה.
יהדות וציונות
מרכיב מרכזי בזהות יהודית מתחדשת בעידן של עצמאות, מחזיר למושג "ציון" את "הלבוש האמיתי" המקורי. מפשיט ממנו את הוירטואליות הגלותית ומעדכן אותו בריאליה. באופן שמציב מעתה את המעשה הציוני במרכז הזהות. הציונות המעשית האקטיבית מגשימה בעצם את היעוד הדתי ביהדות. בניגוד לתפיסה החרדית המסתפקת בכמיהה פסיבית לציון, כשגם זו מתורגמת ל"ציון" אוטופי-חרדי במובן של אוהל לומדים ענק ומדינת הלכה . ציונות יהודית – באה לביטוי דווקא בכוחות אנושיים של יצירה ועשייה. כוחות המתעוררים מתוך העם בלהט של אמונה וחזון, ועוסקים בחידוש חיי העם בארצו. החלוץ החילוני-ציוני במובן זה מגשים את התכלית הדתית הרבה יותר מהחרדי המסתגר ב ד' אמות של הלכה. מבחינה זו ניתן לומר, כי היהדות היא דת "חילונית" כביכול. חילונית בהתמקדותה בקידוש חיי המעשה והחול , כדי ליצור חיים חברתיים המושתתים על ערכי מוסר וצדק. אותו פן דתי שמקדש אותם.
לא ייפלא אפוא, שהציווי שניתן ליהודי הראשון בהיסטוריה-, אברהם אבינו, אותו ציווי אלמותי הפותח את הופעת היהדות: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול ואברכך..והיה ברכה." הוא כול כולו-: "לך לך" !, מעין פקודת ציווי להגשמה ציונית יהודית. הנעה ללקיחת אחריות, להעזה, ליוזמה והובלה. מעין קריאה להתנתקות מהגלות וממאפיינה הפסיבים וכניסה לארץ ישראל לבנות בה חיים לאומים מעשיים. זהו אותו "לך לך" שרש"י פרשן המקרא הידוע הוסיף לו את צמד המילים המפורסם: "להנאתך ולטובתך". הכרזת היעוד של אברהם היא לקחת את ההכרה וידיעת האל שהוא השיג, ולצאת למסע לארץ היעד לבנות בה לא חברת פולחן פסיבית של "עבדי ה'" הסוגדת לאלוהיה, אלא חברה שפועלת להנאתה ולטובתה, זו הרי ברכת החיים שמתברך בה אברהם "ונברכו בך… והיה ברכה".
זה אותו אברהם שמצליח להגשים את התכלית הדתית המיוחדת הזו , מבלי שהוא מוקף מצוות ואמצעי עזר. שכן, הפונקציה של ההכרה הדתית שלו באה לביטוי בהתנהגות מוסרית חברתית שמלווה את כל סיפור קורותיו. התנהגות שגם אם היא לא תמיד מושלמת, מציגה מודל עשייה והובלה שעיקר ביטויה במעשי חסד ומשפט: כך ביחסו ללוט, התערבותו במלחמת ארבעת המלכים, יחסו לשלל המלחמה, הכנסת האורחים, וגולת הכותרת דיאלוג המשפט והצדק שלו עם אלוהיו בעניין סדום . דיאלוג שנפתח בפסוק שמהווה למעשה את כותרת הסינופסיס של היהדות לכל הדורות: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"
זו המשמעות למעשה גם של יציאת מצרים וחיסול דור המדבר , אותו דור עבדים שיצא ממצרים , היה דור פסיבי .אם תרצו, דור בעל תפיסה "חרדית". דור חסר כוחות פנימיים שלא יכול היה להתמודד עם אתגרי הכניסה לארץ. דור עבדים שקיבל "קצבאות מן" מהשמיים מבלי שהיה צריך לקחת אחריות לחייו . דור כזה לא יכול היה להיכנס לארץ. עד שקם דור חדש- דור באי הארץ. הדור של: "כי תבואו אל הארץ… וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". הכניסה לארץ דורשת מהנכנסים להגשים את יעודה יעוד שבא לביטוי בזריעה קצירה עשייה ויצירה אנושית. זו ארץ ש:- "עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" כאן אי אפשר להיות פסיבי ונתון לחסדי הגורל. כאן צריך לפעול, ליצור לבנות ליזום, כדי לבנות כאן חברת מופת של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". חברה שחיי המעשה שלה מעוצבים במידת החסד המשפט והצדק. זהו התנאי לקיום כאן, ואם לא מקבלים את כללי המשחק המיוחדים לכאן, חוזרים לברירת המחדל הקבועה שלנו. לגלות ולמלחמת ההישרדות.
זהו הרעיון המרכזי העומד בבסיס ספירת העומר- תבואת השדה , אותה ספירה אנושית מיוחדת שמונה סופרת ומקשרת תקופת מעבר של שבעה שבועות": אותם 50 יום מיוחדים שבן פסח לשבועות. שבעה שבועות בהם מבשילה תבואת ארץ ישראל, ומתרחש התהליך בו המצה לחם העוני, זו שמסמלת גלות וחוסר המעש, הופכת בהדרגה לסמל העשייה והיוזמה. ללחם הארץ ישראלי של שבועות. חג הקציר וקרבן הלחם. אותה ספירה שמתייחסת ליצירה האנושית בעולם, והופכת את האדם לרגע, למעין בורא – יוצר קטן שמונה ומלווה בספירה חגיגית באביב כשהכול פורח את תהליך הבשלת התבואה .פאר יצירתו בעולם.
וזהו המסר בספירת ימי המעבר מפסח לשבועות. מהגלות הפסיבית לארץ ישראל האקטיבית: – אי אפשר להסתפק בקיום הפיזי בגלות בלי לשאוף ללחם הארץ ישראלי. יעוד שכדי לממשו , צריך לזנוח את הפסיביות וחוסר המעש הגלותיים ולהמציא דור חדש בו באים לביטוי כוחות פנימיים שנוטלים יוזמה לוקחים אחריות, מתחברים ויוצרים את הלחם החסד הארץ ישראלי של שבועות. לחם המסמל את חיי היצירה והקצירה. זהו אותו שבועות חג הקציר והלחם שבגלות באין ארץ הפך לחג מתן תורה, ועכשיו צריך לחזור למשמעות המקורית שלו. זהו הבסיס לעיצוב ולחידוש הזהות היהודית בארץ ישראל, זהות שיכולה להיות תשתית למערכת ערכים יהודית משותפת לכולנו דתיים חילוניים מסורתיים.
