ימין ושמאל, למעט השבטיות הפתולוגית אין הבדל אמיתי בין העמדות.
מפלגות העגינה החדשות המסתמנות בראשות גנץ ולוי-אבקסיס יכולות להפוך לראש גשר מחבר ראשון שיאפשר סוף סוף לרוב הציוני
אורלי לוי ובני גנץ עומדים להיות קולט קולות הברקים התורן של מה שהיה פעם לב הרוב הציוני. זוהי מסת קולות נודדים מאוכזבים ומבולבלים, מגרעין קולות המרכז הנוטים קלות שמאלה וכיום מעט ימינה, שנעים מבחירות לבחירות ממפלגת טרנד גואלת אחת לשנייה. חלק ניכר מהם מצאו חניון מוסדר ״כחול לבן״ במפלגת יש עתיד, שאר המתוסכלים ממשיכים לנוע בחוסר מנוחה והצבעתם משקפת כמיהה למשיח תורן חדש שיעניק אופק של תקווה.
מפת החלוקה הפוליטית בישראל חולנית ומתאפיינת בדפוסי הצבעה סוציו-אקונומית שבטית בתבנית חלוקה מסורתית בין ימין ושמאל שהפכה מלאכותית משהו, כשהיא מבוססת על סטראוטיפים ודעות קדומות.
התנועה הכמעט עצבנית הזו משקפת משבר פוליטי ערכי שמתחולל כבר כמה עשורים. כי מפת החלוקה הפוליטית בישראל חולנית ומתאפיינת בדפוסי הצבעה סוציו-אקונומית שבטית בתבנית חלוקה מסורתית בין ימין ושמאל שהפכה מלאכותית משהו, כשהיא מבוססת על סטראוטיפים ודעות קדומות הבאים לביטוי בעיקר בעמדות הנוגעות לתחום המדיני בטחוני:
- מחנה הימין הוא הנץ, הלאומי, ה-כביכול יותר יהודי .הפחות מתפשר, הרוצה לשלוט על מרחב מקסימלי ממה שקרוי ארץ ישראל ומכיל בשוליו גלי לאומנות קיצונית והדתה.
- השמאל – נוטה לפשרה מדינית וויתור על חלקים מהארץ, ליברלי יותר וקצת פחות יהודי שלא לומר דתי, המעצים את זכויות הפרט ובשוליו -קיצוני מדינת כל אזרחיה ופוסט ציונים.
השוליים הצעקניים בשני הגושים צבעו אותם בסטריאוטיפים צבעוניים עזים ומעוותים שהזינו את חומת הניכור בן הגושים ויצרו סוג של דה-לגיטימציה הדדית שחסמה כל אפשרות למעבר קולות מגוש לגוש כמו גם הקמת קואליציה שתשען על רוב ציוני.
השינויים הדמוגרפיים, כישלון אוסלו, טראומת ההתנתקות ותוצאותיה דוגמת "מדינת עזה" החיה נושמת ובעיקר בועטת הממחישה את הצפוי אם מודל זה ייושם גם ביו״ש, החזירו חלקים ניכרים מהציבור לעמדות מרכז הנוטות ימינה. אך גם עובדות אלה לא הרעידו את חומת הניכור ולא גאלה אותנו ממלכוד 22 של הרוב הציוני.
כך קורה, שהמפלגות הציוניות המבטאות את השקפת הרוב, מקיימות תחרות בן גושית מלאכותית על תפיסת שלטון תוך שהן יוצרות בידול מלאכותי מדיני- בטחוני שאבד עליו הקלח, במחיר הזנחת הערכים החברתיים שהיו אמורים להיות משותפים ומוסכמים.
דפוסי הצבעה אלא חסמו כל אפשרות ליצירת שובר שוויון ומעבר קולות אפקטיבי מגוש לגוש, וכך בכל גוש מספר המנדטים נשאר יציב ונתון לשינויים אך ורק בחלוקה הפנימית בתוך פאזל המפלגות המרכיבות אותו כבמשחק סכום אפס. זהו הרקע לתופעה החוזרת במערכות הבחירות האחרונות בהם מאות אלפי קולות מאוכזבים שלא מסוגלים להשתחרר מהסטריאוטיפ השבטי ולצלוח את חומת הניכור, מחפשים תחנת עגינה פוליטית זמנית במפלגת אווירה חדשה שלא תהיה צבועה בדימוי של הגוש האחר, כדי לאפשר מעבר קולות מרוכך יותר בתוך הגוש. וכך נוצר מחזה האבסורד בו מפלגות הגוש השמאלי המתעקשות לבדל עצמן מגוש הימין ולחבוש את ספסלי האופוזיציה כדי לפנטז משם על החלפת השלטון, דוחקות את מפלגת הליכוד מובילת גוש הימין לזרועותיהם הפתוחות של ה…"שותפים הטבעיים" – מפלגות חרדיות לא ציוניות שמעניקות לו יציבות שלטונית וגובות בתמורה מחיר חברתי וכלכלי כבד הכולל פגיעה בתשתית הערכית ציונית של המדינה.
כך הפכה המערכת הפוליטית שלטונית לשבויית לשון מאזניים חרדית לא ציונית שיצרה היא עצמה כתוצר של הניכור הבין גושי, זו שכבר עשרות שנים מושחת את הגוש התורן לשלטון תוך שהיא שולטת דה פקטו ומכתיבה את ערכיה. כך נותבה המערכת הפוליטית הפוליטית להפקרת תכני הזהות היהודית לקבוצות מיעוט אורתודוקסיות קיצוניות. וכך טופחה ותוקצבה חברת לומדים תורנית לא יצרנית עד כי כיום בכיתות א׳ למעלה מ 50 אחוז מהתלמידים דור העתיד של המדינה לומדים במסגרות חינוך לא ציוניות תופעה המאיימת לשנות את אופייה של המדינה, לערער את חוסנה ולסכן את קיומה.
אם לא נשבור את ההתעקשות ליצור בידול מלאכותי סביב הנושא המדיני בטחוני ולא נגבש קואליציית רוב ציוני שתתלכד סביב זהות יהודית-ישראלית ציונית ומתחדשת נאבד את מדינת ישראל.
הבחירות הקרובות שיערכו בשנת 2019 הן הזדמנות יוצאת דופן לצאת מהמלכוד ולחזור לקואליציה שתתבסס על רוב ציוני. שהרי המציאות המדינית והביטחונית מכתיבה כיום מדיניות כמעט זהה בשני הגושים. הדגם שיהיה מקובל על הרוב הציוני ידרוש: בקעת ירדן בשליטה ישראלית כולל שמירה על גושי התיישבות לצד ממשל עצמי פלשתיני כסוג של הכלאה בין מדינה ואוטונומיה בדגם חריג כשישראל חולשת ביטחונית מלמעלה, מסייעת לשיקום הכלכלי ומשאירה לעצמה אופציית כניסה לפעולות נדרשות.
מפלגות העגינה החדשות המסתמנות בראשות בני גנץ ואורלי לוי יכולות להפוך לראש הגשר המחבר הראשון שיאפשר סוף סוף לרוב הציוני לחזור ולמשול. אם ישכילו לא להיטמע בשני הגושים ויכריזו מראש שהן הולכות להיות גשר החיבור הלאומי החדש, זה שיתמקד ביצירת קואליציית רוב ציוני שתתפנה לשיקום חברתי אמיתי של מגזרים שהוזנחו ולטיפול בעיוותים המשליכים על החוסן הלאומי החברתי הכלכלי ובעיקר הערכי תוך יצירת תלכיד משותף סביב זהות יהודית-ישראלית משותפת ומתחדשת המונחית על ידי ערכי היסוד התנכיים שהיו אמורים להיות משותפים לכולנו, בהם ענווה חסד ואהבה כל אדם פשוטה ואמיתית. ערכים שעובדת חסרונם בחיים הציבוריים היא שורש כל תחלואי החברה.
אם זה יהיה היעד שיציבו לעצמם הם יצליחו מעבר למסת הקולות הנודדים לשאוב עוד מאות אלפי קולות משני הגושים ובעיקר מהמפלגות האבודות בגוש השמאלי שהתעקשותן לא להצטרף לקואליציה בראשות הליכוד לא אפשרה להשתחרר מהמלכוד. מאות אלפי קולות מתגעגעים שישמחו לעלות על הגשר המחבר החדש ולהפוך ללשון מאזניים הציונית האמיתית הראשונה בתולדות המדינה.
פורסם במדור הדעות של "Ynet"
