"בני גד ובני ראובן"- האחים לנשק ולמשק שמנעו חורבן

StevanZZ// Shutterstock.com
StevanZZ// Shutterstock.com

הדיאלוג המוצג בסוף ספר במדבר בין משה לשבטים גד וראובן, חוד החנית הצבאי והכלכלי, "האחים לנשק" של אז, בחניית דור הבנים בעבר הירדן, טרם קרבות ירושת הארץ כשעולה צליל מוסווה של סרבנות, מצליח לגבש הסכמה סביב סיפור יהודי-ישראלי משותף לדור הנכנס לארץ.  אתוס לאומי שיוצג בהרחבה על ידי משה בנאום הפרידה הגדול שלו בספר דברים. בימים בהם עולה זכר חורבן בית שני, יכול דו שיח זה לשמש דוגמת מופת לגיבוש הסכמה, ומניעת חורבן בית שלישי.

לאחר חיסול דור יוצאי מצרים במדבר, דור חדש עומד שם בערבות מואב על סף הכניסה לארץ. וכאן מתרחש אירוע פוליטי מכונן ראשון בדור החדש, שיזרע את שורש האתוס הלאומי החדש הנדרש לקראת המציאות החדשה. תעודת זהות לאומית שתשמש מעין דרכון כניסה לארץ. אירוע שיצייד אותנו גם באזהרת מסע מפני האיום הפנימי שילווה את העם מכאן ועד עולם: הסכנה שבהתפרקות מרוח החזון הלאומי כפועל יוצא ממפגש פתאומי של קבוצת יחוס, עם רכוש גדול. מפגש שעלול ליצור שסע הרסני מאיים ולגרור חורבן וגלות. ואני מתכוון לתיאור הדו-שיח הכל כך מכונן המתנהל בין משה לבין בני גד ובני ראובן.

לא לחינם פרשת בני גד ובני ראובן ממוקמת כאן לקראת סיומה של חטיבת המעבר הבין דורי, כפרשייה שלמעשה מתמצתת את מסע החלפת הדיסקט המאפיין את כל חטיבת הפרשות החותמות את ספר במדבר. החל מפרשת חציית קו פרשת המים בחוקת, ועד מטות מסעי. חטיבה הסוקרת החלפת דיסקט, משפת עיניים כבויות הנכנעות למציאות החומרית של דור יוצאי מצרים, לדיסקט הדיבור החדש של דור הבנים. דור המצויד באמונה וחזון וביכולת לשמוע קול מדבר. קול אידאולוגי מהפכני המעניק תעצומות נפש ועוז רוח הנדרשים טרם כניסה לארץ, כתנאי מרכזי להישרדות לאומית בה, ומניעת חורבן.

ושימו לב לאירוע:

"וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה." (במדבר לב' א')

לפתע פתאום בחנייה סמוכה לערבות מואב על סף הכניסה לארץ, צצים שני שבטים – גד וראובן, אליהם מצטרף בהמשך חצי שבט מנשה, כבעלי הון חדי קרן. והם החבר'ה האלה, שולטים בתעשייה הגדולה. אם תרצו, הם ההייטקיסטים של אז. בעלי רכוש רב. לא סתם רב, עצום! לא סתם עצום, – עצום מאוד !

"וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד"  

מיליארדרים עם כיסים עמוקים,

אבל רגע, מאיפה נחת עליהם כל הטוב הזה ?

איפה כאן האקזיט?

במדבר הזה אין הרבה אפשרויות. נדמה, שפרק לא' הקודם להופעת פרק לב' הפותח בהודעה לבורסה: "ומקנה רב היה לבני ראובן ובני גד", צורח את מקור ההון העצום, ואולי מצביע על תחום נוסף המאפיין את שני השבטים בעלי ההון החדשים.

הכוונה היא למלחמת הנקמה במדיין, בואו נקרא מה הולך שם:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ.

ַויְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהוָה בְּמִדְיָן.

( במדבר לא', א'-ג')

"וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ

וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. ( במדבר לא', ח', י')

ובהמשך:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה. וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה."

(במדבר לא' כה'-כו' )

ועכשיו שימו לב לתיאור בהמשך של שלל המלחמה העצום מאוד ולמי הוא הולך, לאחר קיזוז המכסים השונים:

"וַיְהִי הַמַּלְקוֹחַ יֶתֶר הַבָּז אֲשֶׁר בָּזְזוּ עַם הַצָּבָא צֹאן שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים. 

 וּבָקָר שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים אָלֶף.  וַחֲמֹרִים אֶחָד וְשִׁשִּׁים אָלֶף.

וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר כָּל נֶפֶשׁ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף". (במדבר לא' לא-לד')

נעזוב לרגע את הפסוק הצורם שמונה את נשות השבי כחלק מרשימת השלל של הצאן והבקר המופיעות אבוי מיד לאחר ה…חמורים.

שימו לב למספר העצום של שלל המלחמה הזו בנוסף לכסף ולזהב:

 675 אלף צאן, 72 אלף בקר, 61 אלף חמורים, ..ומטעמי פוליטלי קורקט…לא נמשיך..

בבת אחת נופל על עם חסר כל, רכוש עצום במספרים בלתי נתפסים. ומי זוכה בחלק ניכר מכל זה ?

היוצאים בצבא. !

"אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזְזוּ אִישׁ לוֹ" מודיע לנו הכרוז בפסוק נג'

העובדה שהפרק הבא פותח בכותרת: וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד , מלמדת ששני שבטים אלה שצעדו יחדיו תחת דגל משותף, היו אולי חוד החנית הצבאי. אנשי השייטת והסיירות של אז, מלח הארץ, הכוח הצבאי הלוחם והמוביל שבזז לעצמו כנראה את רוב השלל העצום הזה.

ואכן בתיאור מסעי בני ישראל בחלוקת סדר דגלי המסע והחניה לשלשות, השבטים גד וראובן נמנים על אותה יחידת דגל במסע המדברי. אליטה צבאית וכלכלית, לוחמים טובים וסטארטפיסטים מצטיינים.

עכשיו בואו נראה מה קורה ל"אחים לנשק "של אז, לאחר אקזיט השלל שנופל עליהם פתאום, ומפגש בעלי הביטחון העצמי הגבוה עם ההון והרכוש העצום:

."… וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה.(במדבר לב'  א')

אנו עדים באחת, לשינוי פרדיגמה שבא לביטוי בסמנטיקה:

"ויראו את ארץ יעזר… והנה המקום מקום מקנה",

הנה חוזרים אנו שוב לשפת ה"ויראו". שאריות מורשת שפת העיניים של שפת יוצאי מצרים, דור האבות שמת במדבר.

מה שרואים זה מה יש. עיניים כבויות הכבולות למה שהן רואות ולא מתרוממות לרגע מעל.

ציונות?  יעד מאתגר של הארץ המובטחת?, הצחקתם.

בעלי המקנה האלה רואים ארץ מקנה ופונים בדחיפות להנהגה :

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר.

 עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. 

 הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה."  (במדבר לב' ב-ד')

נו , אז מה….? מה הם רוצים? …הנה מופיע השוס:

"וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן".

(במדבר לב' ה')

העיניים הרכושניות של אליטת ההון החדשה בעלת המקנה העצום, רואה ארץ מקנה ורוצה לטפח ולשלש את המקנה העצום. לנסוק עוד יותר בסולם העושר.

הם רואים אדמת ארץ פורייה וירוקה. אחלה ארץ לרעות ולטפח בה את העושר העצום.

הסטארטאפיסטים של אז, חוד החנית הצבאי והכלכלי שהובילו את הניצחון על מדיין, רוצים להישאר שם.

העושר הפתאומי שנחת עליהם, הפך את היעוד הציוני-אלוהי, אתגר הכניסה לארץ המובטחת, לשולי וחיוור. הם רוצים להישאר בעבר הירדן- בעטרות ודיבון, ויעזר – בעמק הסילקון המופלא שנקרה בדרכם ולבנות לעצמם שם מדינת סטארט-אפ ניישן, בה יהיו נאמנים למגילת העצמאות שיכתבו הם לעצמם. 

הפריווילגים הללו מבקשים בנימוס מהנהגת העם להעניק להם פריווילגיה:

"יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן"

הנה מופיע המדרון החלקלק:

חוד החנית הצבאי והכלכלי, מבקש בנימוס כמעט בכיבוס מילים של- "אל תעבירנו את הירדן", לא להשתתף בכיבוש הארץ. הם עסוקים מידי. הצמיחה הכלכלית עלולה להיפגע.

מישהו שומע כאן צליל של סרבנות?

אנחנו אולי לא שומעים.

הנהגת העם לפניהם עולה הבקשה, אלעזר הכהן ונשיאי העדה, גם הם לא ממש שומעים.

אבל משה שומע גם שומע !

שלא כמו ההנהגה הביטחונית בדורות מאוחרים, משה לא נאלם דום, לא חושש וממש לא מורתע משיבושים. הוא מבין שהוטלה כאן פצצה אותה הוא חייב לסמן. פצצת חורבן פנימי עליה הוא חייב להצביע. זו שיכולה לצוץ בכל דור שמנותק מאתוס הרוח הלאומית, אתוס שאת תמציתו הוא יציב כעת וירחיב בו בנאום הגדול שלו

"ואלה הדברים". זה שינטרל את מרעום חומר הנפץ הזה ויסמן את תרופת החיסון מפניה:

וכאן פוצח משה בנאום נוקב הפותח בזעקת אוי יו יו ינון מגלית, ומנהל עם הפריווילגים דו שיח מאלף, מתקן ואפקטיבי לגיבוש הסכמה שתפרק את מרעום הפצצה. דו שיח שנושא פרי ומסמן לכולנו את תרופת הפלא למשבר מסוג זה.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה.

וְלָמָּה תנואון [תְנִיאוּן] אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהוָה.

כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ.

וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהוָה.

וַיִּחַר אַף יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר.  אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי.

בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְהוָה.

וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה.

וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל.

כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה." (במדבר לב', ו-טו)

בנאום נוקב וחריף מאוד, נוזף בהם משה במילים קשות. את סמי הסרבנות הזו, הוא מזהה תחילה כתוצר של באג שהיה נחלת דור האבות ובא לביטוי בחטא המרגלים.

אותם אלה שעלו "עד נחל אשכל ויראו את הארץ", ראו מה שראו בעיניים נטולות חזון ואמונה, קיבלו רגליים קרות, וחרצו גורל דור שלם למות במדבר.

הבקשה המעין נימוסית הזו: "אל תעבירנו את הירדן", נתפסת בעיניו לא רק כהשתמטות ממלחמת ירושת הארץ אליה עומדים לצאת אחיכם, אומר להם משה. היא לא פחות מניסיון המרדה גם אם לא במכוון:

"ולמה תניאון את לב בני ישראל, מעבור אל הארץ אשר נתו להם ה'. קפלן זה כאן.

ההשתמטות הזו אומר משה, עלולה להתפשט בכל שכבות העם כאש בשדה קוצים כפי שאירע אז לאבותיכם בחטא המרגלים: "וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהוָה."

עכשיו נראה איך מעצבים כאן את ההסכמה החדשה לא במירכאות ציניות של "לב פתוח ונפש חפצה", אלא בדו שיח אמיתי בונה ומתקן המתנהל כאן בין משה לבין בני גד ובני ראובן דיאלוג שעולה יפה:

"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ."

וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.

לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ.

כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה".

(במדבר  לב' טז'-יט')

צעד ראשון עושים בני גד ובני ראובן. הם ההוכחה שאנו בדור אחר. לא סיפור דור המרגלים חוזר כאן, לא פחד מעימות צבאי. הם לא תופשים עצמם כפריווילגים. מובילי הקרבות הנועזים מהניצחון על מדיין ממש לא פחדנים. הם חוד החנית. יחידה צבאית מובחרת שיודעת היטב להילחם:

 ו"ַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" " הם עונים:

נהיה חיל החלוץ, שיוביל את העם עד לכיבוש הארץ, הם מבטיחים. אבל לא ננחל איתם. אנחנו חוזרים לכאן, לעמק הסילקון שלנו.

משה שומע ומזהה בתשובה ובנכונות להיחלצות גם את הבאג שיש לתקן. את הסכנה שתרחף תמיד. אותה סכנה של כניסה לארץ בגישה חילונית מובהקת נטולת חזון לאומי. תהיה זו רכושנית, להקים עוד מדינת סטארט-אפ. או הישרדותית המנותקת מנרטיב יהודי לאומי שיש לו אלוהים.

בשלב זה בדו-שיח בני גד ובני ראובן דוברים עדיין בסמנטיקה מטריאליסטית צברית טעונה במעט גאווה שחצנית, משה מזהה את הסמנטיקה הזו של:

"וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לא לפני ה', לא הנעה מצווי אלוהי. הוא מזהה את הגישה שכל מה שמעניין אותה הוא הרכוש וחיי הכלכלה, זו שמקדימה לבנות מכלאות לרכוש:

 "גדרות צאן נבנה למקננו פה", ורק לאחריהן – "ערים לטפינו".

משה מבין את הסכנה ועונה :

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה.

וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהוָה.

וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהֹוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃

בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ."   (במדבר לב'   כ'-כד')

לא רבותי, עונה להם משה. לא נכנסים לארץ ולא כובשים אותה כדי להקים מעצמת סטארט-אפ ניישן, אתם לא תחלצו חושים "לפני בני ישראל". אלא: ועָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. הכניסה לארץ והישרדות בה דורשים מכם להיות מצוידים בתעצומות רוח. בחזון של עם שיש לו אלוהים. לרשת את הארץ המובטחת תחת ציווי אלוהי. לכן מתקן מייד משה גם את סדר ההיררכיה שהם הציגו. – הרכוש אינו חזות הכל. לא "גדרות צאן נבנה למקננו וערים לטפינו". אלא:

 בנו לכם קודם ערים לטפכם ורק לאחריהן גדרות לצאנאכם, והיוצא מפיכם תעשו.

הנה מופיע נרטיב הדיבור שיילווה מעתה את דור הבנים. והמסר מחלחל. בני גד ובני ראובן מבינים ומתגבשת ההסכמה:

"וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה.

 טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד.

וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר.."  (במדבר לב'  כה'- כז')

נרטיב הדיבור נחנך. ההיררכיה הנכונה מוצהרת: "טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנו."

הרכוש כבר לא מוצב בראש. ההיחלצות אינה "לפני בני ישראל", אלא –

"וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר."

בני גד ובני ראובן מקבלים את המהות. משה מצדו מקבל את הנוסחה המאפשרת להם לצאת כחיל חלוץ ובמקביל לקבוע יתד כבר עתה  בנחלה מעבר לירדן. מה שנותר זה רק להעביר את ההסכמה שלא התגבשה בבית הנשיא, לניסוח סופי של "המחלקה המשפטית" המתואר בהמשך בפירוט-

"וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל."

 (במדבר לב'  כח')

עימות הדו שיח בין משה לבני גד ובני ראובן משמש פרומו לנרטיב הדיבור שיבוא לביטוי גם בנאום המסכם האחרון של משה לדור הבנים העומד על סיפה של הארץ המובטחת:

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל", שנתחיל או טו טו, זה שישלים בפירוט את מה שנזרע כאן – את הסיפור הישראלי החדש והמחודש שיטמיע בנו משה בנאומו הגדול. נאום עמוס בסמנטיקה ציונית ומונחים של כיבוש, ירושת הארץ, התיישבות והתנחלות. זו השפה החדשה שצריך להטמיע ! זה הסיפור שאמור לעצב את הדורות הבאים. זה הסיפור שלא סופר במדינת השבטים המנוכרים בה כל שבט המציא לעצמו סיפור זר. זה הסיפור המשותף לכולנו אותו לא סיפרנו לעצמנו.

(מאמר זה הוא עיבוד אקטואלי של פרק מכתב יד של המחבר לספר חדש "מקרא ישראלי" שנכתב בימים אלה)

מחבר: בנצי גיספאן   יולי 2023

שתפו:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר "מתחברים", רשאי לבטל תכנים באתר יהיו אלה פורומים, ו\או תגובות ו/או כל תוכן אחר, לשנות, בכל זמן את מבנה האתר מראהו לרבות זמינותו  וזמינות תכניו, יובהר כי אתר "מתחברים" רשאי לא לפרסם דעה ו/או תגובה וכן להסירן בכל עת על-פי שיקול דעת בלעדי ומוחלט של אתר מתחברים וללא הודעת מוקדמת מכל מין וסוג שהוא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לראשונה מתעוררת קבוצה אותנטית של אזרחיות ואזרחים מכל המחנות המרכיבים את הרוב הציוני כדי לחולל מהפיכה גם בשדה הציבורי. 
מתחברים היא תנועה תיקון ולא תנועת מחאה. במקום למחות ולחפש אשמים , החלטנו לקחת אחריות ולחולל מלמטה מהפיכה שתיתן גיבוי ציבורי להזדמנות הפוליטית שיצרו בחירות 2013