חשבון נפש לאומי על אבולוציית הקיפוח והאפליה לרעה של המגזר החרדי והערבי. קורונה כהתראת צבע אדום, להצלת החברה הישראלית מקריסה לתוך עצמה.
בתחקיר "מבחן הניקיון" במלונות וצימרים בחדשות ערוץ 12, נעזרים התחקירנים באור אולטרה סגול לחשיפת כתמים חבויים שסומנו בתרסיס מיוחד. נגיף הקורונה שנחת עלינו בעיצומו של פלונטר פוליטי כמעט כרוני, שהוביל לשלוש מערכות בחירות וליצירת כאוס שלטוני, מקרין אלומת אור אולטרה סגול החושפת בצבע זוהר חלק ניכר מהכתמים והתחלואים בחברה הישראלית. לא פחות מכך, הוא חושף את שורש הפלונטר והשבר הפוליטי-חברתי העמוק ביותר מאז קום המדינה.
עיתוי הופעתו האפוקליפטית של נגיף הקורונה, חשף את כולנו להשלכות ההזנחה והקיפוח בעיקר של שני מגזרים בחברה : המגזר החרדי והמיעוט הערבי. מגזרים שבחסות הממסד בישראל, הפכו למתחמים אקסטריטוריאליים המשלמים עתה, ובד בבד גובים מכולנו את מחיר ההזנחה הפושעת.
תוצאות הבחירות – מרץ 2020, הציבו לפנינו לרגע, תמונה סוריאליסטית המשקפת את השסע החברתי תרבותי בישראל : נציגי רוב ציוני המאבד עצמו לדעת כשהוא חצוי לשני גושים כמעט עמים כשכל אחד מהם נשען בהתאמה על נציגי המגזר שהוא אחראי לקיפוחו. משמאל, גוש המרכז-שמאל – "הגוש הדמוקרטי", נשען על הרשימה המשותפת כנציגת המגזר הערבי. ומימין, גוש הימין -ה "גוש היהודי" נשען על נציגי המגזר הדתי-חרדי.
שורש הפיצול, טמון בניסיון הסבוך להגדרת מאפייניה של מדינת ישראל בחוק יסוד כ -"מדינה יהודית-דמוקרטית". הגדרה מורכבת שנושאת חומר בעירה נפיץ. כי הלאום "יהודי" על כל היבטיו אינו מונח אזרחי, אלא "דתי". מונח שכשלעצמו, לא יכול שלא לנגוס בערכי ה-"דמוקרטית".
תכני המונח הלאומי "יהודית" הופקרו על ידי דור המייסדים, לפרשנות מצומצמת של קבוצות אולטרה אורתודוקסיות גלותיות. כך הוכתמה "הלאומיות" בסטריאוטיפים דתיים מעוותים. לכן, דור ההמשך השני והשלישי גוש המרכז-שמאל (״ישראל הראשונה"), ניסה לבדל עצמו מהלאומיות, ולהתרכז ב"דמוקרטית" בדגש על זכויות הפרט ואימוץ עמדות אולטרה ליברליות. מנגד, גוש הימין שליבת מצביעיו הם "ישראל השנייה", מקיים בעשורים האחרונים יחסים כמעט סימביוטיים עם נציגי המגזר החרדי, תוך התמודדות עם הערך "דמוקרטית".
הגדרת מאפייניה של המדינה בחוק יסוד תורגמה אפוא, להתגוששות פנימית בין שני מאפייניה – גוש "דמוקרטית" מול גוש "יהודית". כך קרס המקף המחבר בין "יהודית – דמוקרטית" והפך ל: "יהודית"vs"דמוקרטית".
כפי שאנסה להראות, הקיפוח וההחרגה מהחברה הישראלית של שני המגזרים, הובילה כפועל יוצא לייצוגם הפוליטי באמצעות רשימות שהתנכרו לשני חלקי הגדרת מאפייניה של המדינה. הנציגות החרדית, בהתנגשות עם הערך – ״דמוקרטית״. הנציגות הערבית, בהתנגדות לערך – ״יהודית״.
זהו הרקע לתמונת השסע בין גוש "הדמוקרטית" (מרכז שמאל), לגוש "היהודית" (ימין –חרדים), שנחשפה עם פרסום תוצאות הבחירות האחרונות. התסכול האלקטורלי של גוש המרכז –שמאל, הוביל להפרת הבטחת בחירות ולחציית קו אדום בנכונותו ההססנית אמנם, להישען על תמיכת נציגי "הרשימה המשותפת" האנטי ציונית. צעד שעורר ויכוח סוער הנוגע ללגיטימיות המהלך. באותה מידה יש להעלות גם את שאלת השענות ממשלות הימין, על נציגי המגזר החרדי שחלקם לפחות לא ציוניים במובן המקובל, ובאיזון המתבקש בין יהודית לדמוקרטית.
לכאורה, אין מהלך דמוקרטי יותר: הערבים כמו החרדים הם אזרחים שווי זכויות. הצבעה של 20% מאזרחי המדינה יהיו אלה ערבים או חרדים, שוות ערך להצבעה של כל אוכלוסייה אחרת ולכן נציגיה כשרים לכל סוג של שותפות קואליציונית.
אבל רגע, רגע, שימו לב על מה מתבססת התובנה הכל כך פשוטה הזו ? על הנחת יסוד שהחרדים והערבים הם אזרחים שווי זכויות וחובות !
אלא שהנחה זו מופרכת: שני מגזרים אלה מעולם לא היו שווי זכויות ובטח לא חובות.
הממסד בישראל מימין ומשמאל התייחס לשני המגזרים לעיתים, מתוך זלזול והתנשאות, לעיתים, מתוך בורות, כמתחמים אקס-טריטוריאליים המנותקים מהחובות והזכויות של החברה הכללית . תפקידם – לספק שרותי מיקור חוץ (outsourcing ) לחברה ולממסד : הערבים, כספקי שרותי כוח אדם זול לתעשיית הבניה, השירותים, המלונאות ועוד. החרדים, כספקי מונופול שרותי דת.
עכשיו, נבחן איך אבולוציית הקיפוח והניכור בשני המגזרים מעצבת מציאות לא נורמלית. מציאות בה כפועל יוצא מהקיפוח, מתרחשת בשני המגזרים הצבעה לנציגות לעומתית המתנגדת לשני מאפייניה של מדינת ישראל, הדמוקרטית מכאן, והיהודית משם. הצבעה שלא בהכרח משקפת את האינטרסים והרצונות של המגזר. לעובדה זו השלכה לשאלת לגיטימיות הייצוג הפוליטי.
שלושה אירועים בולטים: הקמת המדינה ושני ניצחונות (צבאי ופוליטי), גרמו ליחס המפלה לרעה כלפי שני המגזרים : הקמת המדינה ומלחמת ששת הימים, והמהפך הפוליטי בשנת 77. נתחיל במגזר הערבי :
התפתחות הקיפוח של המגזר הערבי והשלכותיו
מלחמת ששת הימים, הניצחון המפואר, לצד התבוסה הערבית המביכה, העצימו את הגאווה וההתנשאות : ישראל המיליטריסטית הלבנה התנשאה לא רק על יהודי גלי העלייה ממדינות ערב, גם על ערבייה שלה.
בשטחים שנכבשו/שוחררו הופקד ממשל צבאי שהדגיש את תודעת הכיבוש. משך עשרות שנות הזנחה לא התקבלה החלטה מה יעלה בגורל השטחים והתושבים. כך, במדיניות של לא לבלוע/ לספח ולא להקיא, הפכה אוכלוסייה שלמה לעוינת ונתונה להשפעות של ארגוניים לאומניים שאף דאגנו בהמשך לייבא אליהם מתוניס הרחוקה .
ובישראל פנימה, שכונות וישובים במגזר הערבי אזרחי הפכו אט אט למתחמים אקס-טריטוריאליים. החברה הישראלית מעולם לא ניסתה להכיל את המגזר הערבי בשיתוף אמיתי חברתי, תרבותי או פוליטי. המיעוט הערבי, היה מחוץ לתחום החוק, המשפט, הזכויות והחובות. [ ע.ע. האלימות הגואה והבלתי נשלטת בשנים האחרונות ] ההזנחה באה לביטוי במחסור בתשתיות מים, ביוב וחשמל , באי אכיפת חוק ומשפט, הפקרות באחזקת נשק ובבניה ובלתי חוקית. המפלגות הציוניות לא קיימו שום פעילות פוליטית אמיתית במגזר ולא ניסו לעודד קולות חיוביים לשיתוף. רק בשוליים שולבו נציגים בודדים בעיקר כקבלני קולות אד הוק בשיטת השתמש וזרוק. לחלל הזה נכנסו התנועה הקומוניסטית ותנועות לאומניות אנטי ציוניות. סיפורי הצלחה מקום המדינה דוגמת ערביי אבו גוש שסייעו ללוחמים היהודים ב 48, הפכו לסיפורי אגדה. כיום, רובם נאמנים למדינה, אך מצביעים לרשימה המשותפת אולי כברירת מחדל יחידה.
היה זה רק עניין של זמן עד שהרשימה המשותפת תהפוך למוצא פוליטי יחיד ובלעדי למגזר. "ערביי ישראל", מונח שגור בשנות השישים והשבעים, פיתחו בחסות ובעידוד ממשלות ישראל, זהות אמביוולנטית פלשתינית -ערבית –ישראלית. ההקצנה התפתחה ביחס ישיר ללגיטימציה שניתנה ללאומיות הפלסטינית [ אוסלו, זכות שיבה, והכרה בנכבה כנרטיב פלשתיני]. כך למעשה, הקיפוח, ההזנחה וחוסר השוויון, הפכו מגזר שלם לשבוי פוליטית בידי נציגות שמייצגת בכנסת ישראל לאומיות פלסטינית לעומתית למדינת ישראל כמדינה יהודית. ייצוג ששואף לפגוע במאפייניה של ישראל כמדינה יהודית, תוך שימוש בכלי המשחק הדמוקרטיים שנועדו לקיים אותה ככזו. במקביל לנציגות החרדית שהפכה לעומתית למרכיבים אחרים בערך הדמוקרטי.
התפתחות הקיפוח של המגזר החרדי והשלכותיו
תופעת הזנחה שהשלכתה על החברה בישראל חמורה יותר, נעשתה כלפי המגזר החרדי. מגזר שהממסד בישראל מטיל עליו סוג של סגר חברתי מתמשך כבר עשרות שנים. לא ייפלא שמתחמי חולי אלה, שהממסד קיפח ופטר מכל אחריות, הפכו לבירות הקורונה.
ההתנכרות והשנאה שמופנים כלפי המגזר החרדי, מוסיפים למעשה חטא על פשע. כי מגזר זה הוא קורבן למדיניות ממשלתית שאחראית לנכות החברתית והכלכלית שלו. למרות זאת, הצליחו לפרוץ מתוך סיר הלחץ הסגור הזה, ספיחים של רצון לתרום שנותבו לפעילות התנדבותית במגוון עמותות שהחברה הישראלית מתברכת בהן. ספיחים המעידים על הפוטנציאל לשיקום שטמון במגזר.
חוק חינוך ממלכתי שחוקק לפני 67 שנה, מיסד זרמים שונים בחינוך הממלכתי והעצים את הפיצול השבטי בישראל. אך מכתב הסטטוס קוו של בן גוריון, העניק לחרדים מערכת חינוך עצמאית מחוץ למסגרת החינוך הממלכתי ומכסות מצומצמות של פטור. צעד שביטא אדישות לגורלם של מי שנתפסו כחברה שולית מצומצמת ש או טו טו תתיישר עם המציאות החדשה.
קו פרשת המים שהפך את החברה החרדית למגזר אוטונומי ענק מחוץ למתחם החובות והזכויות של החברה, היה המהפך הפוליטי של 77, ועליית הליכוד לשלטון. ברית המקופחים העמיקה את הקיפוח. מנחם בגין, בלב יהודי חם ובתמימות אופיינית, ביטל את המכסה המצומצמת והעניק לחרדים פטור כללי מגובה בקצבאות, שעודדו אי השתתפות בנטל החברתי ובאחריות הכלכלית. כך טופחה ותוקצבה חברת לומדים ענקית, עד שכיום למעלה מ 50 אחוז מתלמידי כיתות א׳ לומדים במסגרות חינוך חוץ ממלכתית לא ציוניות. תופעה המאיימת על אופייה של המדינה ועל החוסן הלאומי והכלכלי שלה.
מדינת ישראל הוציאה למעשה מגזר שלם מחוץ לחברה, כשלא קיימה כלפיו חובה פטרנליסטית בסיסית שכל מדינה מעניקה לאזרחיה : החובה לחייב כל אזרח בהשתתפות בחובות אזרחיות בהן לימודי ליבה ושרות צבאי או אזרחי שיציידו אותו בכלים בסיסיים להיות מועיל לעצמו ולחברה. חברה זו שנכותה החברתית היא תוצר מובהק של מדיניות רשלנית זקוקה לשיקום לפני כל דרישה אבסורדית לשוויון בנטל, שהרי המערכת עצמה לא הייתה שוויונית כלפיה.
לסיכום : מסתבר כי לקיפוח ולחוסר השוויון ישנו תג מחיר בייצוג פוליטי מלאכותי שנוצר כברירת מחדל. ייצוג המנוכר לשני מאפייניה של מדינת ישראל, בהתנגדות ל – "יהודית" מכאן, ובהתנגשות עם ה-"דמוקרטית" משם. כך, ההצבעה שאמורה לשמש סוג של מערכת חיסון לדמוקרטיה, הופכת בנסיבות אלה ל"מערכת חיסונית" שתוקפת את הגוף עליו היא אמורה להגן.
כפי שהוכח במגפת הקורונה, הייצוג הפוליטי הייחודי הזה, משליך בחומרתו יותר על המגזר החרדי, ופחות על המגזר הערבי. כי הנציגות הפוליטית העסקנית של החרדים משתתפת במשחק הפוליטי כדי לשמר את המשך תקצוב ההזנחה והפטור מלימודי ליבה. בעוד הנציגות הפוליטית של המגזר הערבי, אופוזיציונית ומתעסקת יותר בהיבטים לאומניים. כך, יוזמות של חינוך איכותי במגזר הערבי, קוצרים לעיתים הישגים כשהבוגרים משתלבים בהצלחה במקצועות ההי טק הרפואה וההנדסה . בעוד המגזר החרדי נשאר מאחור. הכוחות הטמונים בשני המגזרים יכולים היו לחולל צמיחה וחוסן לאומי וכלכלי שישראל לא ידעה כמותם.
ימי קורנה מפיקים התראת אמת: אזעקת צבע אדום לכולנו. קריאה אחרונה אולי להחליף דיסקט בכל הנוגע למגזר החרדי והערבי, ולהתחיל בהליך שיקום ארוך ומתמשך כדי להציל את החברה בישראל מקריסה לתוך עצמה.
פורסם ב- "זמן ישראל"
