האמת הילדותית של סמוטריץ' היא לא "בלבולי מוח" ובטח לא "דברי הבל". היא אמת, המשקפת את תסבוכת הזהות והחיפוש העצמי שפוקדת את הציונות הדתית.
בצלאל סמוטריץ׳ הוא לא עוד פוליטיקאי. האיש האינטליגנטי, החריף-חביב הזה, הוא בעיקר רהוט, כל כך רהוט שר התחבורה הזמני שלנו, עד שהוא מצליח בכל פעם שיוצא לו הסמוטריץ׳, להוריד את מסכת ההכחשה מהפנים של הציונות הדתית. כי בתוך בצלאל מבוגר כמעט בן ארבעים, מסתתר גם הילד סמוטריץ'. שתוחלת חייו ארוכה, וסמוטריץ' הוא לא עוד ילד, הוא ילד מחונן.
ילדים, כולנו יודעים, ובפרט המחוננים והרהוטים שבהם שגדלו בבית חם, מתבטאים בכנות תמימה, ללא מסננת דיבור המאפיינת חברת מבוגרים אינטרסנטית ותחרותית. ילדים לא משקרים, לא מתחכמים, אפילו לא מעגלים פינות. התמימות הילדותית שלהם, לא נחשפה עדיין למציאות החיים המורכבת שבה, להיות צודק, זה לא תמיד הכי חכם.
לכן לא מפתיע שהסמוטריץ׳ קפץ לבצלאל, בהתכנסויות "המשפחתיות" של הציונות הדתית לגווניה – מהכינוס בישיבת מרכז הרב, בו התגעגע לחוקי ממלכת דוד, ועד לקצה ה-כביכול מתון בכנס רבני בית הלל שם ייחל למדינת תורה והלכה.
ואין לכעוס על בצלאל. הוא כאמור ילד נבון ורהוט, המביע ו\או מצייץ בתמימות אופיינית, את המורשת עליה גדל בחינוך הממ״ד מגזרי של הציונות הדתית. למרות שכבות המייק-אפ ומסכת האיפור הציונית -לאומית, מצליח להשיל מעליו מעת לעת עוד שכבת איפור, החושפת את השורשים החרד"לים, שלא לומר חרדים.
אלא שלאחרונה, התרחשה תאונה פוליטית קלה, כשראש הממשלה נחשף שוב למעללי ילד הפלא של הציונות הדתית, שחזר לבטא את שאיפתו למדינה הלכה, והניע עוד זרם מנדטים יקרים לחיקו החמים של ליברמן. או אז אץ נתניהו לתקשורת להקטין את הנזק, ולהודיע בתגובה לדברי שר התחבורה שלו כי מדובר "בדברי הבל מוחלטים ובלבולי מוח".
אבל האמת הילדותית של סמוטריץ', היא לא בלבולי מוח ובטח לא דברי הבל. היא אמת המשקפת את תסבוכת הזהות והחיפוש העצמי שפוקד את הציונות הדתית על כל גווניה, מרבני צוהר ובית הלל, ועד לקיצוני נועם, והר-המור."הנטורי-קרתא" של הציונות הדתית.
אם הציונות החילונית שהקימה את המדינה, הצליחה להעלות יהודים לארץ בגלי עלייה המונית לאחר 2000 שנות גלות, הציונות הדתית לא השכילה "לעשות עלייה" ליהדות עצמה. זו שרדה גלות ארוכה בזכות ה- DNA המשודרג, שנטע בה רבן יוחנן בן זכאי. זה שנטש ערב החורבן את ירושלים הנצורה, שבמרכזה בית מקדש מפואר מוקף קנאות דתית ושחיתות שלטונית ומוסרית. מהלך זה, אפשר לו להצמיח מחוץ לחומות, שורשים חדשים ליהדות טקסטואלית פלורליסטית, שלא מקדשת את הטקסטים, אלא רואה בעקרונות הגלומים בהם פלטפורמה לשכלול, המאפשרת יצירה דינמית ומתחדשת המגיבה להתפתחות האנושית. כזו, שאינה עוצרת בזמן ולא מקובעת למקום .
אלא שגם רבן יוחנן בן זכאי לא צפה, שבמנגנון הגמישות המופלא שיצר, חבוי גם באג עצמי. זה שייחשף בעקבות התמורה הגדולה בחיי העם – המעבר מחיי עצמאות בארץ ישראל, למאבק הישרדות מתמשך של עם ללא ארץ, בגלות ארוכה ובלתי נגמרת.
באין ארץ להגשמה ומקדש לפולחן, עוצב אורח חיים חדש, חיים יהודיים – באוטונומיה קהילתית מאורגנת וסגורה, שמוקדיה הם: בית הכנסת, התפילה המובנית, התלמוד ותוצריו ההלכתיים, וכללי לבוש ומנהגים שהקיפו את כל אורחות החיים.
באין ארץ להגשמה ומקדש לפולחן, עוצב אורח חיים חדש, חיים יהודיים – באוטונומיה קהילתית מאורגנת וסגורה, שמוקדיה הם: בית הכנסת, התפילה המובנית, התלמוד ותוצריו ההלכתיים, וכללי לבוש ומנהגים שהקיפו את כל אורחות החיים.
הטקסטים התנ"כיים ובעיקר המקראיים, המתייחסים לחיי עמל ומעשה בארץ ישראל, והקריאה לקדשם בנורמות של מוסר, לא היו אקטואליים. התנ"ך הפך ללא רלבנטי. באין ארץ, חיי ה"עולם הזה", הפכו זניחים, משולים לפרוזדור צר שאמור להוביל לטרקלין וירטואלי, הגלום במושג "עולם הבא", שאין לו ביטוי במקרא.
באמצעות פרשנות מדרשית יצירתית, שהתפתחה בגלות, הוקף התנ"ך במסננת פרשנית למדנית מפוארת ומגוונת ה"דורשת" את הפשט, כשלמעשה חלק ניכר ממנה מבצע מניפולציות מתוחכמות בפסוקים כדי להתאימם באמצעות הדרש לנסיבות הזמן ולמודל של היהודי הגלותי-פאסיבי.
הופעת תנועת ההשכלה, האמנציפציה ובהמשך הלאומיות, החלו לפורר את חומות הקהילה ועודדו את תופעת החילון, ההשתלבות האזרחית, וההתבוללות המתפשטת. תופעות אלו הובילו להגבהת חומות ההסתגרות והמגננה, והסיגו את היהדות לאחור, תוך העמסת תילי תילים של חומרות הלכות וסייגים, שתכליתם לבודד את הקהילה מהשפעת הסביבה הנכרית. ההלכה, שעד כה הגיבה לשינויים ותמורות, הפכה אנכרוניסטית קפואה ושמרנית. הבאג נחשף – תעריף ההישרדות גבה מחיר – המנגנון האקטיבי הפך פסיבי באופן שדחה כל יוזמה וחדשנות.
לא ייפלא אפוא, שהציונות ראתה בתכנים הדתיים ביהדות איום על המפעל הציוני חלוצי, ומחקה מורשת בת 2000 שנה, תוך ניסיון לעצב זהות ישראלית חדשה מנותקת מעברה. מבלי להבין שהמהפכה שהיא חוללה, בישרה הולדת זרם חדש ביהדות עצמה, שערכיו לא מנותקים מהרצף היהודי הבין דורי.
דמות החלוץ היהודי הציוני-חילוני, הייתה קרובה יותר להגשמת התכלית הת"נכית בחזון נביאי ישראל, שהטיפו לצמצום הפולחן הדתי, ושאפו לחברה מתוקנת, המושתתת על ערכי צדק, חסד ומשפט.
שהרי דמות החלוץ היהודי הציוני-חילוני, הייתה קרובה יותר להגשמת התכלית הת"נכית בחזון נביאי ישראל, שהטיפו לצמצום הפולחן הדתי, ושאפו לחברה מתוקנת, המושתתת על ערכי צדק, חסד ומשפט.
כך הופקרו תכני היהדות במדינה הצעירה שזה עתה קמה, לקבוצות אולטרה אורתודוקסיות גלותיות, שלא ממש שינו את התשתית האידאולוגית, כאילו היהדות רק עברה כתובת מגלות חו"ל לגלות ארץ ישראל, בלי לצקת תוכן ממשי למעבר הזה.
וכך צמח ניכור וקיטוב: מחד – חברה דתית חרדית המרגישה מאוימת מהתכנים החילוניים במדינה, ובתגובה בונה סביבה מחדש את חומות הגטו הגלותי בתוכם היא מסתגרת. מנגד, – עומד ציבור חילוני חסר זהות יהודית אלטרנטיבית, המזהה בטעות את החרדי כנשא של הזהות היהודית האותנטית, ומתוך כך מפקיד בידיו את סמכויות עיצובה. כשהוא עצמו, בעיקר כשנתקל בהשלכותיה הקשות, נעשה מנוכר כלפיה ונצמד עוד יותר לזהותו-החילונית כמעצבת דעותיו, השקפותיו, והצבעותיו. זהות שהולכת ונעשית יותר אוניברסלית [ע"ע ברלין] ופחות פרטיקולרית. ומכאן צומחת חומת הניכור והקיטוב, ובשוליים מגמות פוסט ציוניות .
ובאמצע – הציונות הדתית, האמביוולנטית. אם המפעל הציוני האקטיבי הגדול, אותו הובילה התנועה הציונית, התאפשר בזכות ההשתחררות מתכני יהדות הגולה, מי אם לא הציונות הדתית צריכה הייתה להשלים את המלאכה ו"לעשות עלייה" ליהדות עצמה באמצעות שכלולה ליהדות ארץ-ישראלית המותאמת לעידן של עצמאות מדינית. יהדות שמחייה מחדש את ייעודיה ההיסטוריים טרם גלות בהתאם לעקרונות התנ"כיים, עקרונות שעוותו ונמחקו בגלות ארוכה, שתמציתם הקמת חברת מופת עובדת ויוצרת, שתוכן חיי החולין בה מקודשים בנורמות של חסד, צדק ומשפט.
אך הציונות הדתית יצרה כתחליף אנדרוגינוס מוזר. כי המונח: "תורה ועבודה", המודל העדכני-חדשני כביכול שהיא הובילה, הכיל בתוכו שני ערכים סותרים: שהרי הערך "תורה" אינו אלא יבוא תורת הגלות על כל מאפייניה, ללא ניסיון לעצב זהות יהודית אמיתית מתחדשת ומותאמת .
אז ציוצי סמוטריץ׳, לא נולדו בחלל ריק, הם נייר הלקמוס של הציונות הדתית על כל רבדיה, מהרובד הקיצוני של "הר –המור", ועד הרבדים הקוסמטיים המתונים – ארגוני צוהר ורבני בית הלל. מהחרד"לים ועד לליברלים וחוגי הוגי הדעות האינטלקטואלים שמנסים בקושי רב ליצור יצירה יהודית -ישראלית, כשהם כבולים עדיין להנחות יסוד מעוותות, בלי אומץ להשתחרר מהן.
יש אמנם מנעד לא מצומצם בסקלה הרחבה והמגוונת הזו, אבל ההבדלים הם רק בשכבות האיפור הקוסמטי. כולם יונקים מאותם שורשים. לא מפתיע אפוא, שמפעל הישיבות-התיכוניות, הקן המרכזי ממנו צמח "המגזר", תרגם את סיסמת "תורה ועבודה" למודל חינוכי חדש.
מודל זה, ששילב לצד לימודים כלליים, לימודי ישיבה תורניים – החל את דרכו בגיוס רבנים חרדים ללימודי הקודש, טרם עידן פריחת המוסדות התורניים של הציונות הדתית. כך, לימודי תושב"ע וערכי המשפחה נלמדים עד היום מספרות תורנית חרדית, המציגה תמונה מעוותת וחשוכה של ערכי המשפחה ומעמד האישה מתקופות קדומות .
אף היחס ללימודי התנ"ך אמביוולנטי. אם החרדים ״מחקו״ את התנ״ך שהודר כמעט כליל ממערך הלימוד, הדתיים – לאומיים "מחקו" אותו באופן מתוחכם יותר באמצעות לימודו דרך מסננת פרשנית של ימי הביניים כדי לא להתמודד עם תכניו ואתגרי הזמן.
אם החרדים ״מחקו״ את התנ״ך שהודר כמעט כליל ממערך הלימוד, הדתיים – לאומיים "מחקו" אותו באופן מתוחכם יותר באמצעות לימודו דרך מסננת פרשנית של ימי הביניים כדי לא להתמודד עם תכניו ואתגרי הזמן.
ניסיונות לקרא תנ"ך בגובה העיניים ולהציע פרשנות מקורית מתחדשת ואקטואלית, עוררו פולמוס פנימי.
ההתעקשות לראות בטקסט המקראי תוכן נצחי המנותק מההקשר ההיסטורי ומתרבות הזמן בה נוצר – זמנים בהם עבדות, תשלומי מוהר עבור בת הנמכרת לאמה, עונשי סקילה פומביים, והדרת נשים מהמרחב הציבורי היו מקובלים – דחתה ולמעשה התכחשה לעובדה שהעולם שברא אלוהים מתפתח ומשתכלל. כך מבקשת היא להפוך דווקא את היהדות, זו שהקדימה את התפתחות האנושות בערכי קידמה הומנית, לפונדקאית של ערכים וחוקים שנהגו לפני אלפי שנים ונעלמו מהחברה האנושית.
גישה שביקשה להפוך דווקא את היהדות, זו שהקדימה את התפתחות האנושות בערכי קידמה הומנית, לפונדקאית של ערכים וחוקים שנהגו לפני אלפי שנים ונעלמו מהחברה האנושית.
בעולם של נגישות למידע רחב וכמעט אין סופי, גישה זו הקשתה על היכולת בעיקר של צעירי המגזר, להכיל טקסטים עתיקים וערכים שמעוררים כיום אנטגוניזם, גרמה לרבים מהם גרמה היא, בלבול ומבוכה, ולחיפוש מגוון פתרונות שיצרו פסיפס אנושי רחב ומאוד מגוון בחברה הדתית לאומית:
מהם שחזרו בשאלה, מהם נסו לחוגי נוער הגבעות האנרכיסטי בשומרון, מהם נמלטו מהשכל את הרגש לניאו -חסידות ברסלבית ולחוויה הרגשית. מהם הצטרפו לחצרות רבנים כריזמטיים שפרחו, להערצת חולנית של רבנים כעזרא שיינברג, ושמואל טל. מהם שמצאו מענה לחוסר הביטחון בהכרזה מופגנת של סממני חיצוניות דתית. כך פרחה לפתע אופנת המיתוג הדתי החיצוני- פאות פרועות ציציות מזדקרות, וקודי לבוש ייחודיים.
זו הקרקע ממנה נבטו חוגים קיצוניים כחוגי הר- המור, שכבשו חלקים ניכרים מסגל ההוראה במכינות הקדם צבאיות. חוגים שחינכו לערכים הזויים של קול באישה ערווה, הדרת נשים , וחוקי "צניעות" חולניים שהסיגו את היהדות לאחור וגרמו לתופעות מבישות בקרב מתגייסים תמימים. זהו גם הרקע לחזרת רנסנס פולחן הזבחים בתרגומו המודרני, הנהירה ההמונית לאומן ולטקסי אקסטזה דתית. עד כי לפתע נשמעת שוב רלבנטית מתמיד תוכחת נביאי ישראל. נביאים אלה התריעו מפני הפיכת פולחן אדם לאלוהיו לסוג של תכלית דתית, שתהפוך בקלות לשמש כמטריית חיפוי לשחיתות מוסרית, וביטאו את הדרישה האלוהית בקריאה שמתמצתת את החזון האוטופי של היהדות :
"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים… לֹא חָפָצְתִּי"
"כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי… גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ; יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ"
"רַחֲצוּ, הִזַּכּו הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ, הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" [ישעיהו, א יא'-יז']
מסתבר כי היהדות היא דת "חילונית". חילונית בהתמקדותה באתגר הגדול של קידוש חיי המעשה והחול, ובשלילת פולחן רומנטי לאלוהים. אל שנבעט למעלה לשמיים או מצומצם למסגרת תחומה של זמן ומקום: לתעשיית קורבנות וזבחים, לטקסי תפילה, לבית כנסת, לחצרות רבנים, לקברי צדיקים, לחוקי דת ארכאיים, לחוקי הלכה מוקפדים וטרחניים.
תרכיזי פולחן אלה, למעשה מוציאים את אלוהים מהעולם. כובלים אותו למסגרת תחומה, ומאפשרים לשחרר את המאמין מעכבות מוסריות בצאתו מהמסגרת הפולחנית דתית ולברוח ממנו אל עצמו.
היעוד החילוני הוא משימה הרבה יותר קשה, להביא את אלוהים לביטוי בחיי היום יום הטריוויאליים, בדרישה להפוך את עשיית הטוב לשגרת חיים. כדי ליצור חיים חברתיים המושתתים על ערכי צדק ומוסר.
היעוד החילוני הוא משימה הרבה יותר קשה, להביא את אלוהים לביטוי בחיי היום יום הטריוויאליים, להפוך את עשיית הטוב לשגרת חיים. כדי ליצור חיים חברתיים המושתתים על ערכי צדק ומוסר.
חיים ש"אלוהים" נוכח בהם בכל רגע, בכל מפגש חברתי, בכל מו"מ מסחרי, אלוהים שבא לביטוי בהקרנה מתמשכת של צלם אלוהים שבנו החוצה אל זולתנו: באהבה, בדאגה לחלש ולאחר. בשאיפה לסור מרע ולעשות טוב בכל רגע נתון.
והתובנה הזו מתחברת בזיכרוני לטקסט חכם מרגש ומדויק שכתבה לפני מספר שנים עלמה זוהר, יוצרת ייחודית, מוזיקאית וזמרת שמצוידת בנפש גדולה של משוררת:
"העולם שאנו חיים בו רחוק מלהיות גן עדן. זה עולם של הסתר וגילוי, עולם של אור ושל חושך, עולם של בחירה שהטוב והרע קיימים בו זה לצד זה. ועל פי אמונתי יש לנו בו תפקיד ברור: לבחור.
כי בכל יום ובכל שעה, בכל מהדורת חדשות, בכל פינת רחוב, העולם מלא צער, אלימות וחוסר צדק, ותפקידנו הוא לנסות להתעלות מעל הטבע ולבחור בדרך של חסד, רחמים, צדק ומוסר. ורק אלוהים יודע כמה המשימה הזו קשה, וכמה פעמים אנחנו נכשלים בה .
אז איפה היה אלוהים בשואה? אולי הוא היה עם אלה שבחרו להיות איתו. בכל מקום שבו מישהו חלק עם חברו פרוסה אחרונה של לחם. בכל מקום שבו הסתיר מישהו אדם נמלט בביתו, בכל פעם שעצר מישהו לומר קדיש על אחד שנפל בדרך. בכל מקום שבו למרות הזוועה, היו אנשים ששמרו על צלם אנוש על צלם אלוהים."
והטקסט המופלא הזה של עלמה מבטא גם את תמצית סיכום נאומו האחרון של משה בסוף ספר דברים :
"…לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא , …. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא,…כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. [דברים ל' יא- יב ]
אז השאיפה הסמוטריצ'ית למדינת הלכה שתנהג על פי התורה, היא ערגה ילדותית ריקה מתוכן מעשי ו\או ממשי, שהרי חלקים ניכרים ממנה לא רלבנטיים ליהדות בת זמננו ומאוסים על ידי אלוהים עצמו, אם להאמין לעדויותיהם של נביאיו ממשה ועד ישעיהו. אבל היא משקפת קונפליקט פנימי לא פתור בציונות הדתית, ואולי אצל כולנו.
פורסם בבלוג "זמן ישראל"
