7 באוקטובר יותר ממחדל קונספטואלי, הוא תוצר ניתוק ממושך ומדורג של חלקנו מעצמנו, מאתוס הלאום "עבדים היינו" ומחיישני הבקרה הנלווים אליו המומחשים בהגדה של פסח בפסקת "והיא שעמדה": "שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ"
השבעה באוקטובר היה אירוע בלתי נתפס גם במושגי טראומה מוכרים. לא היה זה עוד מחדל רשלנות. כולנו נחשפנו לעוצמת העיוורון כשכל פעמוני האזעקה צלצלו. אין סוף התראות, תכניות פלישה שהיו ידועות ודיווחים שזעקו מכל פינה. קריסה כה קולוסאלית שכבר החלה לעורר תיאוריות קונספירציה.
אז מה קרה כאן ?
ערב חג פסח, חג היציאה מעבדות מצרים לחרות לאומית, אי אפשר שלא להצביע על מה שנראה כנקודת מוצא לכאורה משותפת בין אירוע פסח לאירועי שמחת תורה, בין סיפור דור יוצאי מצרים שמת במדבר, לסיפור ההנהגה הביטחונית והמדינית במדינת ישראל של המאה 21, שעשויה לשפוך אור על השבעה באוקטובר. טבח השבעה באוקטובר, אינו עוד קונספציה שקרסה. הקונספציה הייתה מרכינה ראש מול טון עובדות והתראות יצוקות בטון שהתריעו מפני הפשיטה המתקרבת.
אבל אנו לא עוסקים כאן במחדל קונספטואלי, אנו נמצאים כאן ברובד עמוק יותר הטמון בזהות גיבורי התמיהה.
הזהות, זהות "האני" הטבועה ומושרשת עמוק בתוכנו, היא תוצר הסוציאליזציה שלנו. החשיבה של כל אחד מאתנו מוסללת אליה ומגנה עליה. פורסת מעליה מעין כיפת ברזל שמיירטת ברקטת הכחשה, כל ממצא העלול לאיים על קיומה.היא משקיפה על המציאות במשקפי VR. משקפי מציאות מדומה המסונכרנים לעדשות זהותה
עבדים היינו" אנדרדוג כעוגן זהות
פסח חג החרות הלאומית, הוא חג המציין את יסוד אתוס הלאום "עבדים היינו" שבא לביטוי בסיפור יציאת מצרים המתואר בספר שמות.
תיאור שנות העבדות במצרים, יציאת מצרים ומסע דור יוצאי מצרים בארבעים שנות מדבר, משמש למעשה כעין מיתוס. פלטפורמה לעיצוב ונטיעת אתוס זיכרון העבדות, שיונחל ללאום. לא לחינם דור העבדים יוצאי מצרים מת במדבר. הוא אינו מושא האתוס, הוא נושא האתוס.
יחודו של אתוס הלאום "עבדים היינו" נעוץ בהטמעת מוטיב האנדרדוג כחלק אורגני מזהות האני של פרטי הלאום לצורך חיסון חוסנו הלאומי. מעין הנפקת תעודת זהות לאומית בה צרובה תודעת הדיכוי, הרדיפה והאפליה, בנשמת האומה. מוטיב שבא לביטוי גם בסיפור דוד האנדרדוג המכניע את גוליית, ובסיפורי גבורת המכבים, מעטים מול רבים.
אתוס "עבדים היינו" בא לביטוי גם בדיבר הראשון המוכרז במעמד הר סיני.
"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ ב)
זה מי שאתה!
הכרזת היציאה מבית עבדים, צורבת בכל אחד מהפרטים את תודעת "עבדים היינו" המחסנת אותנו מעצמנו, מעיוורון האגו והיוהרה, באמצעות הטמעת טראומת העבדות המרככת את תחושת ״כוחי ועוצם ידי" ומאפשרת לזהות סכנות אורבות.
על דרישת זכרון העבדות חוזר המקרא אין ספור פעמים באופנים שונים:
"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם" (דברים טו טו)
זיכרון העבדות המשותף לכולם, הוא למעשה עוגן הזהות. המרכיב המקשר המנטרל את תחושת האדנות המזויפת ומרכיב על עיני כל אחד מאתנו את עדשת הקולקטיב, מצוידת בהיגד הגנאי כחיישן בקרה. לא ייפלא שעולה הרגל העצמאי הארץ ישראלי המגיע לבית המקדש להציג לפני הכוהן את מנחת הביכורים פרי עמלו האישי, נדרש לפתוח את טקס ההודאה בהכרזת ההכרה שהאני שלי מתחיל ב"ארמי אובד אבי". תעודת זהות שתוכנה הוא היגד "עבדים היינו":
"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב…״ וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה." (דברים כו ה, ו ).
זהו גם האתוס אותו אנו מעבירים במעין מרוץ שליחים העובר מדור לדור בהתכנסות השנתית בליל הסדר, בו אנו קוראים את ההגדה הנפתחת בהיגד "עבדים היינו", במענה ל"מה נשתנה הלילה הזה" היגד העובר מאבות ואימהות לבנים ולבנות. ערב בו כולנו מסובין לשולחן לחוות את היציאה לחרות שלא מנותקת מזכרון העבדות המשותף לכולנו אותו אנו מבקשים להנכיח כאן ועכשיו. הנכחה שבאה לביטוי במאמר חז"ל "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"
הניתוק המדורג מאתוס "עבדים היינו"
שבעה באוקטובר הוא תוצר תהליך ניתוק מדורג משורש אתוס "עבדים היינו" בקרב דורות ההמשך של ההגמוניה ההומוגנית שהובילה את הקמת המדינה. מנהיגיה היו בעיקר יוצאי מזרח אירופה שהתמקמו לרוב על קו רצף ציוני סוציאליסטי. חוג המילייה החברתי הזה, עיצב את הדי אן איי של יסודות הממסד ועיגן את אחיזתו בכל מנגנוני השלטון הלא נבחרים שעוצבו בידי מפלגות הפועלים המאוד בחירות ששלטו ללא עוררין בישראל הקטנה ורכת הלידה, בשנות החמישים והשישים.
המורשת התרבותית המזרח אירופית זרמה בעורקי המדינה הצעירה. רבים מדור המייסדים היו דתל"שים. השפה והמורשת היהודית נמהלו בתרבות השלטת החילונית החדשה. תרבות מזרח אירופה בקורטוב יהודי, שבאה לביטוי בשירה בספרות בתאטרון. דור שחלקו נתן גט לאמונה הדתית לאחר השואה האיומה, אך עדיין היה טעון באתוס היהודי " עבדים היינו", נושא את תחושת "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" וטעון בחיישני נרדף. סוג של אנדר-דוג המרכיב משקפי פראנויה יהודית קיומית ומזהה סכנה.
דור התקומה ביקש להיחלץ מעמדת הצאן לטבח. החלוציות היהודית החדשה הייתה טעונה בסטרואידים כוחני. הצבר – הלוחם החדש והנועז, שעוצב מטראומת הלא עוד, היה ליהודה מכבי מעודכן חמוש בתעוזה ובשפת כוח ברוטאלי מזרח אירופי, לצד חיישנים רגישים לכל סוג של איום קיומי.
מתכון המיקס הזה, בכנען החדשה וחרדת הקיום שבאה מעמדה נחותה של מעטים מול רבים, בסביבה אסלאמית עוינת, היה אחראי לניצחונות ההרואיים שליוו את המדינה הצעירה בעשורים הראשונים- מלחמת העצמאות, מבצע קדש.
קו פרשת המים שהיה למעשה גם קו השבר שסימן תחילתו של תהליך ניתוק מדורג משיירי אתוס "עבדים היינו" של דור התקומה שהקים מדינה בחרדת קודש למסגרת קיומו הלאומי במדינה שזה עתה נולדה, היה הניצחון הלא יאמן במלחמת ששת הימים. דור הפיקוד הצבאי היה כבר הדור השני שנולד בארץ. אלופי צה"ל הפכו לאלים ולמוקד הערצה וסגידה. תמונות הניצחון, דוגמת נעליי התבוסה המפורסמות, היו גם תמונות ניצחון הצברים החדשים, הלוחמים יפי הבלורית והתואר שכבר אינם הולכים כצאן לטבח. אנטי תזה לדמות האנכרוניסטית דתית-גלותית.
אתוס העליונים הבלתי מנוצחים השתרש, וכפועל יוצא, המונח הרתעה תפס לראשונה את מקומו. זה היה הרקע למחדל 73. בישראל שלאחר מלחמת יום כיפור, הזהות המזרח אירופית נסוגה לאחור, עם התעצמות הזהות החילונית ליברלית שנעה מערבה בקו הרצף הליברלי-מערבי, שהקצה המערבי המעדכן שלו היה אמריקה.
עשורים בהן עברה ישראל אמריקניזציה מואצת. מהפכת האינטרנט של המאה21 והכפר הגלובאלי החדש שנפתח, אפשרו לחוג המילייה החברתי העשיר והמשפיע בישראל, לרבות הצמרת הביטחונית שהחלה לעבור הכשרות אקדמאיות במוסדות יוקרה אמריקאים, להיחשף און ליין למגמות, חלקן פרוגרסיביות, באקדמיה בצבא ובממשל הדמוקרטי. מגמות שבקשו לא לעדכן עולם, כמו להנדס עולם חדש על חורבות הישן. עולם כפוף לחוקי פוליטיקת הזהויות, מלא כעס על עוולות עבר, המעמיד במרכז הבמה "זהויות כפופות". עולם של שחור לבן המחולק למדכאים ומדוכאים, הבורח מכל מה שמדיף ריח עולם ישן. כך נשחטו גם בישראל פרות קדושות, והחלו לפרוח מגמות המנתחות את הסכסוך הערבי ישראל במשקפי תורת הדיכוי.
את חרדת הקיום של "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", החליפה תחושת העוצמה הטכנולוגית ויוהרת העליונות המערבית שחסמה לעיתים את שדה הראייה בג׳ונגל האסלאמי בו באנו לגור. הזהות הישראלית המעודכנת, החלה לייבא גישה אנטי קולוניאליסטית שפיחתה מתחת לפני השטח קולוניאליזם סמוי שאינו כיבוש ודיכוי במושבות "הילידים", כמו פטרוניות פטריארכלית על חברות חלשות שבאה לביטוי בישראל הדשנה בציר האספקה הישראלי-לרצועת עזה. ציר שרק העצים את תחושת העליונות בחברה הרואה עצמה חזקה ומרתיעה.
שם, בקריה התל אביבית משכנם של משרד הביטחון והמטה הכללי של צה"ל סמוך למגדלי עזריאלי, נפתח הפער והדיסוננס המובנה, בין הצמרת הביטחונית מהמילייה החברתי המאוד הומוגני, לדרג הלוחם המאוד הטרוגני על חטיבותיו וגדודיו. החתך האמיתי של החברה הישראלית. לוחמים ומפקדים חמושים בתעצומות רוח. בני פריפריה, ציונות דתית, חילונים, מסורתיים, שעדין נושאים את רוח דור התקומה, את אתוס "עבדים היינו", חרדים לקיום הלאומי ומוסרים נפשם בשדות הקרב.
הסיפור היהודי קיומי שהניע את בן גוריון הוזנח. ביום שאחרי האמיתי, ישראל זקוקה למנהיגות בן -גוריונית שתעשה אתחול מחדש לישראל. אתחול מחדש לסיפור היהודי ישראלי המשותף לכולנו. זה שאמור לעצב את הזהות היהודית ישראלית במאה 21. רק כך, רק כשנחזור לרגע להיות "עבדים" השרים יחד את שירת סיפורנו המשותף, "עבדים היינו", רק כשנבין כפי שהבינו אחד העם, ברל כצנלסון ואחרים כי שורש קיומנו נשען על הסיפור היהודי שלנו, נבטיח את קיומנו.
