בנימין ביבי ניתאי נתניהו הוא תמצית סיפורנו הטרגי. אנחנו בוחרים בהשתקפות שלנו כבר שני עשורים, כי נתניהו הוא הפרזנטור הגדול של החברה בישראל לטוב וגם לרע.
עוד יסופר בדברי ימי מדינת ישראל על עידן ימי נתניהו. כי בנימין ביבי ניתאי נתניהו הוא סיפור הרבה יותר גדול מהאיש עצמו. הוא תמצית סיפורנו הטרגי. סיכום סיפורה המופלא והעצוב של מדינת ישראל בעשור השמיני לקיומה. קלינטון, בוש, אובמה, טראמפ, ארבעה נשיאים אמריקאים התחלפו, חלקם לאחר שתי כהונות, וביבי עדיין כאן.
ביבי הוא אנחנו. תמונת הראי של כולנו. היחסים ביננו הפכו מזמן ליחסים סימביוטיים חולניים ומורכבים. כי נתניהו כבר עשור שנים, משווק לנו באותיות גדולות מסכת מציאות זוהרת. כזו המקרינה הצלחה חומרית-כלכלית, ובד בבד, ממסכת במסך עשן סמיך את החולי האמיתי שלנו. השבר הערכי-חברתי, האותיות הקטנות של חיינו.
אין ספק, ביבי הוא הפוליטיקאי הכישרוני ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. אין כמוהו בלחוש ולהתחבר לתת מודע הקולקטיבי שלנו. אלא שתוכנת הכישורים הזו, הוצפנה באישיות מורכבת ולא ממש מפוענחת.
ציר הרצף הנרקיסיסטי
כולנו כבני אדם נעים על ציר הרצף הנרקיסיסטי. לא יהיה זה מופרך להניח שלהיות פוליטיקאי, זה לתפוס מקום ממוצע סביב מרכז ציר הרצף. אי אפשר הרי לתפקד בפוליטיקה בלי להיות מעט נרקיסיסט. הקצוות זה כבר סיפור אחר.
בקצה התחתון, בקרבה לנקודת האפס של הציר, ממוקמים שחקנים להם תוחלת חיים פוליטית קצרה, כמעט חד פעמית. מדובר בדרך כלל באנשים טובים נטולי כריזמה, שנסיבות מקריות הובילו אותם להנהגה פוליטית שלא ממש תפורה עליהם. קשה לנחמדים האלה, לקום בבוקר לעוד יום של קרבות אגו בבית הספר הקשה הזה של החיים. הם מסכנים שכמותם, רק נקראו לרגע למלא חלל פוליטי כזה או אחר, מבלי שהם ביקשו. בדרך חלקם הופכים חליפים, חלקם פשוט מוחלפים. אך כולם בעיקר חולפים. ( ע"ע : החליפי – בני גנץ, והמוחלף – הרב רפי פרץ ).
הספרות המקצועית העוסקת באבחון אישיות נרקיסיסטית בקצה השני והמופרע של הרצף, מתארת אישיות נטולת אמפטיה, אגוצנטרית, מחושבת ומניפולטיבית. כזו הבטוחה שרק היא נולדה להנהיג ופועלת להאדרה עצמית. לעצמה היא מייחסת את כל ההצלחות ולאחרים את הכישלונות. היא משתמשת באנשים אידיאולוגיות, עמדות וערכים מתחלפים בשימוש אינסטרומנטלי, כאמצעים לקידומה והישרדותה בשלטון. חלקם, כלים המתכלים מעצמם. חלקם, כלים לשימוש חד פעמי בנוסח השתמש וזרוק. על המיקום של ביבי ברצף תחליטו אתם.
שילוב אופי האישיות, עם הכישרון יוצא הדופן ללא תחרות של נתניהו, יצר דגם חדש של מנהיגות פוליטית היברידית: הכישרון המופלא, הפיקחות, הכריזמה האין סופית, ורהיטות הדיבור הכמעט על טבעית, הפיקו רשימה מפוארת של הישגים חלקם מדומים, בכלכלה בביטחון ביחסי החוץ. מנגד, האישיות החרדתית אנוכית, ערמומית משהו, ניטרלה רבים מהם והיא אחראית לרשימת כישלונות וקלקולים לא פחות מפוארת. בהם: מינויים הזויים, החלטות תמוהות, הסתבכויות משפטיות וכמובן סילוק כל פוטנציאל של איום מנהיגותי פנימי או חיצוני.
דוגמה אחת מיני רבות להיברידיות הטרגית: כשר אוצר בממשלת שרון, קיצץ הכישרון בקצבאות וגרם לאנשים לצאת לעבוד. בהמשך, כראש ממשלה שנשען על מפלגות חרדיות, ביצע האיש פניית פרסה, החזיר קצבאות וגרם לחלק ניכר ממקבלי הקצבה לצאת שוב ממעגל העבודה.
הפער הזה בין מי שהוא למה שהוא, בא לביטוי כשהמטאור הזה עולה לנאום. אתה צופה בו נואם בעצרת הכללית של האו"ם, ונתפס בהרהור מוזר מביע משאלה, כמעט תפילה: "הלוואי והיה לנו ראש ממשלה כזה" הרהור אבסורדי הממחיש את הדיסוננס.
אבל כאמור ביבי הוא ממש לא הסיפור. הוא תמונת ראי לפער שנפער אצלנו, בין מה שאנו למי שאנו. כמו ביבי, החברה הישראלית ברוכת כישרונות. "מדינת ישראל" היא המיזם הלאומי המופלא ביותר של העת החדשה. מנגד, משהו קרה למי שאנו ובעשורים האחרונים, ככל שהתבססנו כלכלית טכנולוגית וצבאית והפכנו לחברת סטארט-אפ עשירת אקזיטים, כך חלשה רוח ה"כולנו" ותחתיה פשתה מוגלת "האני" המאיימת למוטט הכול.
ובואו לא נתבלבל. "מוגלת האנוכיות" נשקפת מכל המחנות הפוליטיים וגווני החברה: דתיים, חילוניים, חרדים, ימין, שמאל, מרכז, הנהגה פוליטית וממסד דתי חולה. מכול תושבי "מגדל הענק" שבנינו כאן בלי שיצקנו תחתיו תשתית ערכית יהודית -ישראלית משותפת.
השלטון הממושך והבלתי נגמר של נתניהו אינו מקרי, ביבי משאיר אבק לכל מתחריו. בכישוריו הוא מותג על ברמה עולמית. ראש ממשלה רחב אופקים, אינטלקטואל, אשף הסברה, ובעל ויכולת על להקסים. מנגד, כאמור האיש חמוש באישיות שהפכה אותו למנהיג המסוכסך והמסובך ביותר בתולדות ישראל.
ביבי משאיר אבק לכל מתחריו. בכישוריו הוא מותג על ברמה עולמית. מנגד, כאמור האיש חמוש באישיות שהפכה אותו למנהיג המסוכסך והמסובך ביותר בתולדות ישראל.
ולא, אל תטעו. המועמדים הפחות מוכשרים, מימין ומשמאל שרוצים להחליף אותו, לא ממש צדיקים. הם פשוט ממוקמים מעט מאחור בציר הרצף הנרקיסיסטי, ועוד יותר מאחור במגוון הכישורים. אם נתניהו פותח מבערים להתמודדות בפריימריז, הם מתאמצים קצת פחות. רובם ככולם הקימו לעצמם פלטפורמות פוליטיות נוחות כמיזם אישי הנחזה למפלגות.
בעידן האני, הם מרכיבים לעצמם רשימת מועמדים צייתנית, מעוטרת בידוענים שתהיה כפופה למרותם. מחליפים רשימות כמו גרביים ושמות כמו נעליים. [ע"ע צמד הזיקיות הפוליטי בנט-שקד, במסע הבלתי נגמר מהבית היהודי הנטוש אל זרועות התמנון האיראני, ומשם לקמפיין הפינצטה לקורונה, ועתה-לתחפושת החדשה: מר פרנסה וגב' כלכלה] המערכת הפוליטית מעולם לא הייתה עמוסה בכל כך הרבה שמות לכל כך מעט מפלגות. אבל בשונה מנתניהו, אובססיית ההישרדות הפוליטית של האלטרנטיבות מתוחמת ומוגבלת. הם לא ממש מאבדים את הראש ולכן גם יותר זהירים. אותם לא תתפסו בתיעוד לא מחיק של פגישות ליליות ובטח לא בהקלטות יזומות.
ביבי אפקטיבי מכולם כי לצד הכישרון הוא נמצא בסדרה מתמשכת ובלתי נגמרת של מלחמת קיום להישרדותו בשלטון. מלחמת אותה הוא משליך בתחכום רב גם אלינו. הוא הרי נלחם למען ההישרדות הפיזית של כולנו מאיומי הנגיף. יהיה זה קורוני או איראני.
אובססיית ההישרדות בשלטון, היא עקב האכילס של נתניהו בקריירה הפוליטית הבלתי נגמרת. כשראשות הממשלה הוא עניין של להיות או לחדול, הלחץ החרדתי מוביל בהכרח לאובדן עשתונות סדרתי. כל איום קל על מנהיגותו מייצר תגובה לחוצה ולא פרופורציונלית. כאן, ביבי לא מדלג על שום טעות אפשרית ומעניק ליריביו חוט, מחט ואף כוח אדם מסביבתו הקרובה, לתפירת תיקים קלילה.
כך בפרשת הקלטת הלוהטת ההיא בשנות התשעים, כשרץ אץ אחוז אימה לאולפני הטלוויזיה להקדים מכה למכה דמיונית שלא הייתה. כך במינויים הזויים לתפקידים בכירים שהתקבלו בהזיות לחץ הישרדות. כך בהתנהלות מול אתר חדשות זניח יחסית, כשבעצם עשה מהמקפצה באופן מגושם וגס, את מה שכולם עושים בדיסקרטיות מקצועית באמצעות יחצנים ודוברים. כך בהתנהלות מול הקורונה כשבגל הראשון, הופיע כמושיע המטיל סגר אפקטיבי. בהמשך כשנלחץ מהזעם הציבורי, שחרר את חבל הסגר מהר מידי, ומחק אל כל ההישגים. התנהלות שהפכה את ישראל ממדינה ירוקה לאדומה בוהקת.
כך בהתנהלותו המדינית, הלחץ שעיצב את נאום שתי המדינות בבר אילן, הסכמי וואי, גישושי רמת הגולן מול הסורים. כך בשחרור אחמד יאסין ובהמשך בשבירת שיאים בשחרור אלפי מחבלים. כך בהתנהלות הלחוצה שהובילה להתקפלות ולהקמת הממשלה הפריטטית ההזויה בתולדות המדינה. כך כשבלחץ ההפגנות יצא בחלוקה פופוליסטית של מיליארדי שקלים ללא אבחנה. כך כשמאימת המשענת הפוליטית דתית שלו, למרות סיוע החוץ האוקראיני, ניסה שוב לבדוק יצירת מתווה לא יאומן, שיאפשר רכבת אווירית להילולת אומן. [רשימה חלקית בהחלט]
נתניהו, באובססיית סקרים, היטיב ללמוד ולחוש אותנו בכל רגע נתון. דפוס ההתנהגות החרדתי והלחץ להצליח בכל מחיר, ליוו גם את הצעדים המושכלים שנקט כשר אוצר וכראש ממשלה: מדיניות הורדת מיסים, עידוד התחרות בשוק החופשי והעצמת המגזר הפרטי על חשבון הציבורי. צעדים אלה חוללו אמנם צמיחה וצמצמו את האבטלה, אך בוצעו באופן קיצוני מגושם וחסר רגישות. הכלכלה החדשה העצימה את המגזר הפרטי העסקי, ומנגד, הפריטה באופן מוגזם שירותים חברתיים. נזקקי שירותי הרווחה הפכו למשאב כלכלי עבור קבלני שרות חמדנים. החברה ההיפר מודרנית שנוצרה כאן, עודדה את פולחן הצריכה והרדיפה האגוצנטרית אחר העושר והכסף. נסיכיה היו בעלי הון ממונפים, ידוענים, וטאלנטים של התרבות הרדודה. מצורעיה, הם השכבות החלשות.
דיירי הבית ברחוב בלפור היו לפרזנטורים החדשים של הכלכלה והתרבות החדשה, כשהם מצטיידים כיאה למעמדם בחברים אינטימיים סלבריטאים המככבים בעמודי הרכילות. תהיה זו אשת טייקון זוהרת, או סתם מיליארדרים. וכמו להשלים את התצוגה, קול מצהלות הכוכבים השתלב בסימפוניה צורמת עם קול שוועת עובדי משק הבית. עובדים נאנקים תחת התעמרות לכאורה. כך הפך בית בלפור לתמונת הדגם העצובה של עצמנו .
ביבי האיש וסיפור ההגדה המודרני
ביבי השכיל לכתוב עבורנו את ספר הההגדה המספר את סיפור האגדה על עצמו ואולי על עצמנו ולסנוור את כולנו ב-"אותיות גדולות" זוהרות המציגות את הישגי מדיניות האד הוק שאפיינה את דרכו. זוכרים את מסכת האיפור של ישראל טרום קורונה ? כלכלה פורחת, מחלפים וכבישים, שמים פתוחים, מעצמת היי טק, אבטלה בשפל, ועוד. אך מתחת לשכבת האיפור, הייתה חבויה תחלואת חיינו. האותיות הקטנות המספרות את סיפורנו:
ישראל מוקפת במאות אלפי רקטות מדויקות מדרום ומצפון. האירנים מוכים אמנם ברהב מתקפות מיוחצן, אך נושכים שפתיים זמנית, וממשיכים להתבסס בסוריה כדי להשלים את תעשיית המוות. באתרי בניה, פועלים נופלים אל מותם כזבובים וחיי אדם הפכו לזולים, ובלבד שמדובר בזרים, בני אדם ללא שם. בגיל הרך סייעות וגננות המועסקות בתנאים מחפירים, מוציאות את תסכולן על פעוטות חסרי ישע. בבתי אבות שהופרטו לטובת רודפי בצע, עובדים המשתכרים משכורות רעב מתעללים בקשישים. בבתי חולים, אלפי חולים מתים מזיהומים, ומערכות הבריאות והתחבורה קורסות מהזנחה. במערכת החינוך למעלה מחמישים אחוז מהתלמידים לומדים במסגרות חינוך נטולות לימודי ליבה, תופעה המאיימת לשנות את אופייה של המדינה.
החברה הישראלית משוסעת ומפוצלת לשבטים מנוכרים זה לזה, ולמסגרות חינוך שמטפחות עמים שונים. גוש הימין – דתיים, מצויד בזהות דתית אנכרוניסטית ומעוותת. מנגד, גוש השמאל מרכז, נותר בחלל אידיאולוגי ובמשבר זהות ללא יכולת להציג אלטרנטיבה למונח "יהודית", מלבד ניסיון לבדל עצמו מהסטראוטיפ הנ"ל באמצעות אימוץ עמדות שמאל אולטרה-ליברליות. כך הפך ה"רק ביבי", וה"רק לא ביבי", למרכיב מכונן בזהות החלולה של כולנו .
הריקבון הערכי ניכר בכל מערכות השלטון, ובכללן, צה"ל [ע"ע – פרשת עילי חיות לוחם מגלן, ומערכת הטיוח של הפיקוד הזוטר והבכיר. דו"ח אלוף יצחק בריק – על מוכנות צה"ל למלחמה, ועוד…] הוא לא מצומצם רק לשחיתות ציבורית. הוא כולל גם ציניות וצביעות בהתנהלות השלטון, מערכות החוק, הפרקליטות בתי המשפט וזרועות האכיפה.
כולנו השתעבדנו למסיבת העושר המדומה, ולחגיגת הצרכנות הבלתי נגמרת. עד שהגיע נגיף הקורונה וחשף גם את האותיות הקטנות של כלכלת חיינו שלפתע הפכו גדולות: אותיות כלכלת הג'אנק והצרכנות המיותרת. אותיות ה"שולמנים", עסקים קטנים ובינונים הנמצאים במלחמת הישרדות תמידית וכורעים תחת גלגלי הבירוקרטיה הארנונה והמיסוי. אותיות מעמד הביניים שחי מהיד לפה ללא יכולת לחסוך. אותיות האלפיון העליון הממונף ששואב את כספי מעמד הבינים מלמעלה באמצעות שוק ההון והמערכת הבנקאית. אותיות מערכת המיסוי שנוטלת מלמטה את מה שנשאר לנו לממן את ישראל הלא עובדת המשענת הפוליטית של השלטון. אותיות הטייקונים המנהלים יחסי תן וקח עם הרגולציה הפקידותית הבכירה, ודלת מסתובבת ללא הפסקה. אותיות הפייק מיליארדרים שמתפוצצות לנו בפנים ובכיסים. אותיות תעשיית הלוביסטים וקבוצות האינטרסים שכבשו את גבעת רם.
נגיף הקורונה המחיש לכולנו כי בשעת משבר ממשי, אין משמעות לכשרון, לכריזמה, לפיקחות, לתחכום המניפולטיבי. נגיף הקורונה לא מתרשם מישראל הטכנולוגית, מסיפורי ביביפוגי על המעצמה השמינית בעולם, המטוסים המלאים, המחלפים ופקקי העושר.
בשעה גורלית ישראל זקוקה למנהיגות אמיצה יוזמת ולא מתגוננת, מנהיגות בן גוריונית מונחית ערכים, כמו זו שליוותה את הקמתה. אותם תעצומות נפש שאפשרו למייבשי הביצות להתגבר בידיים חשופות ללא טכנולוגיית איכוני שב"כ, על נגיפי הקורונה של אז.
ערכים של אמונה בצדקת הדרך, אהבת אדם, יושר, כל מה שביבי ניתאי נתניהו המטאור הפוליטי, וכל רשימת המועמדים שרוצה להחליף אותו, לא ממש יכולים להציע לנו. אז נתניהו הוא לא הסיפור. אם תרצו, לא כל הסיפור. אנחנו פשוט בוחרים בהשתקפות שלנו כבר שני עשורים. במנהיג האנוכי, הכי מוכשר ומנוסה שיש לסביבה החולה שלנו, להציע לנו. השיקום שלנו לא יהיה בהחלפת מנהיג אנוכי מאוד, בפחות אנוכי ופחות מוכשר. השיקום שלנו צריך להתחיל בנו. טיפול בשבר ובשסע הערכי חברתי העמוק בחברה הישראלית. ביצירת תשתית ערכית יהודית -ישראלית משותפת.
פורסם בזמן ישראל 9.09.20
