פוסט ארוך מפתיע, ציוני אך מאוד מורכב, העלה עיתונאי הארץ ג'וש בריינר בטוויטר, לאחר ביקור ברפיח ההרוסה ומפגש עם לוחמי הדרג הלוחם. פוסט עמוס תובנות שמחדדות את הניתוק מעוצמת החוסן הלאומי בדרג הלוחם.
אני קורא את הפוסט הארוך של ג׳וש ומה שעושה גם לעיתונאי עמוס בפוזיציית ״הארץ״, מפגש בן שש שעות עם המציאות בשטח, ובעיקר עם חיילי הדרג הלוחם ברפיח שבשונה מהפיקוד המטכ״לי מצוידים בחוסן לאומי יהודי ציוני.
פוסט חריג שמניב באופן מפתיע מג׳וש משהו שקצת נשכח. מנגינה ציונית שהגם שהיא מורכבת נחשבת עדיין חריגה בשמאל הישראלי של המאה 21. חריגה שגררה איך לא, ביקורת מהמעגל החברתי בשמאל. לא ממש עזר לג'וש שפוזיציית קפלן שכנראה כבר מושרשת בתת מודע קופצת מפעם לפעם מבין שורות 10התובנות איתן חזר. מציצה מהחרכים קורצת ועוקצת.
ג׳וש מתאר את רפיח ״ההרוסה לחלוטין״, ושוכח ש"ההרוסה", הפכה לעיר ההברחות וציר פילדלפי הפך לטרמינל חימוש מפלצתי ענק, כתוצר ישיר של ההתנתקות הארורה ההיא, בה נטישת ציר פילדלפי הפכה את עזה למדגם חי נושם, בועט, ובעיקר הורג, של ״מדינה פלשתינית״ שמתפוצצת עלינו. כפי שקורה בכל מתחם שהפקרנו לזרים ללא נוכחות ביטחונית שתשגיח על המטען המאוד נפיץ: דורות שלמים שגדלים ומתחנכים מינקות על נרטיב השמדת ישראל ויהודיה, (ע״ע: צפון השומרון ג׳נין..ועוד)
התובנה השלישית של ג׳וש מהביקור ברפיח גם היא מורכבת:
״תנאי החיילים – גרועים. חיים ליטרלי בזבל.״ כותב ג׳וש ומתאר: ״מבנים הרוסים" וחיילים שאבוי "ישנים על מזרונים ארעיים״ כשמסביב זוהמה: ״כלבים נטושים, זבובים" .."אין כמובן ביוב ואת הצרכים עושים בשקיות ובקבוקים. וחם מאוד שם ולחיילים יש בקושי מאווררים.״
מבחינת ג׳וש זה מתכון לאסון. ואז הוא נזכר שזו מלחמה:
״ברור שלהיות קרבי זה לא תענוג ולא בית מלון,״ אבל הפוזיציה בתת מודע לא מאפשרת לבריינר שקט. עזבו, שהלוחמים בסבבה. מבחינתו ״לחיות ככה אפשר כמה ימים לכל היותר, לא מעבר".
מפתיע באמת איך בעיצומה של לחימה צה״ל לא מספק תנאי חמישה כוכבים.
התובנה ההיברידית המורכבת הבאה מתייחסת ללוחמים עצמם:
״לחיילים נשבר מהיחס״, כותב ג׳וש: ״תחשבו שיש חיילים שעמדו להשתחרר היום ופתאום באו ואמרו להם – אתם נשארים פה עוד 4 חודשים״
״יש להם תחושה שרואים בהם כח עבודה שאפשר לבזבז. מגיע להם יותר״
אבל ההמשך קצת מפריך את ״״הנשבר״ לחיילים: מסתבר שהלוחמים חזקים ולא ממש שבורים:
״מה שכן, הם חזרו ואמרו שכל פעם שהם חוזרים הביתה, הם לא מבינים על מה אנחנו רבים פה. פגשתי דתיים, חילונים, חב"דניק אחד שעלה מצרפת. באמת שמגיע להם הכל. זה דור שלא ידענו כמותו, דור שנלחם כמו שאף דור אחר לא נלחם, במשך כ"כ הרבה זמן, מול אוייב חסר רחמים. אין מופרע יותר מלחשוב שהם בחרא של רפיח סובלים, נלחמים, מגינים ומאויימים כל רגע מטיל נ"ט שיגמור את חייהם בזמן שבישיבות של בני ברק יושבים במזגן בני גילם ולומדים דף גמרא. לא הגיוני״
נו, מה שנכון, נכון.
ואז פוגש ג׳וש בסא״ל דותן מלול מפקד גדוד גרניט והפוזיציה של המעגל החברתי בעתון הארץ לפתע שוב מציצה:
״התלווינו למג"ד 932 סא"ל דותן מלול". כותב ג׳וש.
״הוא מתפלל שהבן שלו לא יצטרך להילחם גם בעזה. הוא לא דתי. לא היה דתי, גם לא יהיה״.(מקווה/מאמין/יודע ג׳וש בריינר) ומכתיר אותו כ ״חילוני מעפולה שעבר לראשון לציון.״
ואחרי הפתיח הזה שמבקש לצייר את מלול כמעט כמנוי על הארץ, ״חילוני מעפולה שעבר לראשון״, ולא חלילה כעוד מפקד דתי סרוג ו/או מסורתי, יכול ג׳וש לתאר את גבורתו נחישותו,
״עשה רושם חיובי מאוד, חדור מוטיבציה גם אחרי מלחמה כ"כ ארוכה.״
אבל ג׳וש שוכח להכיר לנו את סוד חוסנו של סא״ל דותן מלול.
הוא אמנם חילוני. אבל חילוני מעפולה. מהפריפריה! והחילוני הזה כמו רבים מהחילונים בפריפריה שעבר לראשון, לא לרמת אביב, לא ממש נותק מהמורשת היהודית, קופסת השמרים של האתוס הציוני.
זה אותו מלול מפקד גדוד גרניט 932 של הנח״ל שבפקודת הקרב לפקודיו לפני היציאה לקרב, הודיע לפקודיו ברשת הגדודית:
״מפקדים ולוחמי הגדוד, הגיעה השעה ….. אנחנו באים לנצח ולהכריע את האויב … תזכרו את פני הרוע של תנועת החמאס .. לרגע הזה התאמנו.. גלו אחריות תעבדו במקצועיות ותשמרו אחד על השני. לפני חמישים שנה יצאנו למלחמה קיומית על מדינת ישראל וכך גם היום..
״הדור שלנו התור שלנו״
״סומך עליכם בטוח בהצלחתנו וקדימה לנצחון״
והקשיבו לפאנץ׳ ליין בו חותם מלול "החילוני מעפולה" את פקודת הקרב, אותן מילות מטען העוצמה והחוסן בהם בחר להטעין את רוח פקודיו לפני היציאה לקרב. כשהוא מסיים בקריאה:
"אֲ֭דֹנָי עוד לעמו יתן, אֲ֭דֹנָי יברך את עמו בשלום״ (תהילים כט יא)
"בהצלחה״
נו, החילוני מעפולה מסתבר מאוד יהודי!
והנה אנו בתובנה השביעית. הקשיבו למורכבות ההזויה:
ג׳וש מתאר את המציאות מול מצרים:
״מצרים – מהצד השני של הגבול הם רואים הכל, וגם ראו הכל. ראו את כל ההברחות, ראו את ההתחמשות, והם גם רואים אותנו עכשיו במצלמות״
מסתבר אם כן שהמצרים ראו ורואים הכל ! אבל, התעלמו ומתעלמים מהכל, הם למעשה אפשרו את כל ההברחות. את טונות הטילים והתחמושת שהפכו את מפעל השמדת היהודים לאופרטיבי.
ומה המסקנה של ג׳וש מכל זה:
עזבו הכל,
״אנחנו צריכים אותם והם צריכים אותנו״
אז נגזר גורלנו לאפשר להם להמשיך "לשמור עלינו", כל הדרך לשבעה באוקטובר הבא
רגע, לא גמרנו.
אנו בתובנה התשיעית של כתב הארץ ג׳וש:
לאן כל זה הולך? אין לי מושג. אני לא בטוח שלמישהו יש מושג. אל"ם ניסים חזן שפגשתי מוכן להישאר שם גם עוד שש שנים בעזה״
ואז קופץ לג׳וש ה״קפלן״, אותה קונספציה ארורה שהביאה עלינו את ההתנתקות מהמציאות ואת השבעה באוקטובר:
״מה נעשה עכשיו שש שנים בעזה? עם איזה כוחות? עם איזה כסף? מה המחיר של זה? האם אנחנו באמת צופים שגם בעוד שש שנים נישאר בעזה עם כוחות ובלי החטופים? האם נגזר עלינו חיי נצח של מלחמה בתוך עזה?״
האתוס הציוני עליו קמה המדינה, ההפנמה הציונית שהוציאה אותנו מתפיסת הגלות והבינה שציונות פירושה מחויבות ונכונות למאבק סיזיפי ארוך ונחוש על הקיום הלאומי, נשכח. ג׳וש לא מצליח לספוג אל תוכו את רוח הלוחמים. את החוסן הציוני שמניע את אל״מ ניסים חזן ואת כלל לוחמי הדרג הלוחם.
כן! זה מה שנגזר עלינו אם אנו רוצים לשרוד במרחב הזה.
ג'וש חותם עם התובנה העשירית. משבי רוח קפלן שהציצו מבין השורות בתובנות הקודמות, נושבות כאן בחוזקה. האיש נזכר כנראה שהוא עדיין עובד ב"הארץ" העיתון לאנשים חשובים, סליחה, חושבים.
״אני העיתונאי ה-454,365,219 שנכנס לרצועה אבל זוכר שאני רואה רק מה שצה"ל רצה להראות לי״
וכאן בא השוס הגדול:
״אין לי שום יכולת לדעת ואי אפשר לעשות עבודה עיתונאית אמיתית בלי לדבר עם החיילים אבל גם עם הצד השני, וזה בעיה״.
הבנתם? איך?
איך אפשר להאמין לצה״ל, ללוחמי צה״ל מבלי לשמוע את הצד השני?
איך אפשר בלי לשמוע את חיות האדם מגדודי הנוחבות הטובחים אנסים, רוצחים, שטבחו ערפו טף נשים וזקנים, רק בגלל שהם יהודים, איך אפשר לא לשמוע את הצד האחר?
אתה כמעט שומע את ערד ניר :
מה,
הם לא בני אדם? עצוב.
