ערב ראש השנה תשפ"א נגיף הקורונה העמיד למבחן את המאמין מול אלוהיו. במבחן הצורך מול ערך קדושת החיים, קרס הערך. גולם הפולחן קם על יוצרו.
זה היה רק עניין של זמן עד שהמפגש הבלתי אמצעי של נגיף הקורונה עם חברת השבטים הישראלית יחולל קטסטרופה לאומית.
ערוצי החדשות יכולים לפמפם כל היום על ההתנהלות והמנהיגות הכושלת. אבל אם מקלפים מעט את הטיח מגלים כי ההתנהלות והמנהיגות הם רק סימפטום לכישלון מובנה ובלתי נמנע.
החברה הישראלית משוסעת ומפוצלת לשבטים. חברה שסועה לא יכולה לייצר מנהיגות אפקטיבית מול נגיף הדבקה משתולל הדורש משמעת אחידה, לאומית ולא שבטית. משמעת, כתוצר של אמון והזדהות עם התשתית הערכית שמייצגת ההנהגה.
אבל החברה הישראלית היא חברת קפסולות משוסעת לשבטים כאוטונומיות מגזריות. סוג של תתי מדינות לעמים שונים. לכל תת-מדינה מערכת חינוך נפרדת, אינטרסים משלה ונציגים שאוחזים בשאלטר פוליטי. במסגרת כזו, כל החלטה היא תוצר של מערך איזונים ופשרות בין הרצונות, הזכויות והאינטרסים הסותרים של קבוצות הלחץ. כך, לא ניתן לנהל מדיניות. ודאי שלא יעילה.
ערך מול צורך – יהדות במבחן ערכים מול צרכים
הסטטוס קוו הדתי הוא דוגמא לשיח קלוקל בחברה שלא השכילה ליצור זהות יהודית ישראלית משותפת.
נגיף הקורונה העמיד לראשונה את האורתודוקסיה הדתית וחיי המאמינים, במבחן המתח בין ערך קדושת החיים, לצורך בפולחן. הקורונה הוציאה את המאמינים משגרת יומם. גזירת ההגבלות והסגר עימתו לראשונה בין הצורך להמשיך בשגרת הפולחן היום יומי, לבין ערך קדושת החיים.
ההנהגה הדתית התקשתה להכריע ולקבוע שערך קדושת החיים גובר, ולכן יש להורות על סגירה הרמטית של בתי הכנסת. קושי זה, ממחיש את העובדה שבית הכנסת הפך עבור ציבורים שלמים לצורך אנוכי כמעט קיומי. הנציגות הפוליטית ועסקני הדת מהפלגים החרדים וחצרות החסידיות, ועד לחוגי דת ליברלים יותר כארגון רבני צוהר, הסתפקו בהצגת מגוון מתווים שרק מצמצמים את סכנת ההדבקות ולא מאפשרים למנוע אותה כליל.
מתווים אלה מייצגים גישות שונות לצמצום הסכנה. ממתווה המצמצם את ההגבלות ומאפשר להכיל יותר מתפללים, ועד לחוגים השואפים למתווה מחמיר יותר, שישתווה לפחות למתווה המסעדות, בתי האוכל ואולמות התרבות.
רגע… רגע…הבנתם מה הקורונה חשפה ?
שלאמיתו של דבר, בתי הכנסת הם למעשה, כמו מסעדות ובתי תרבות. חלק מרשימת הצריכה היום יומית. בתי כנסת, עונים לצורך ההתכנסות לחוויית פולחן התפילה, כפי שמסעדות, בתי תרבות וחדרי כושר, מספקים צרכים קולינריים ואחרים.
קריסת ערך קדושת החיים
במבחן בו העמיד נגיף הקורונה את המאמין מול אלוהיו. מבחן הצורך בפולחן, מול ערך קדושת החיים, קרס הערך. גולם הפולחן קם על יוצרו.
בפרשת ניצבים בספר דברים אותה קוראים בשבת שלפני ראש השנה. מציב משה בנאומו האחרון לפני הדור שעתיד להיכנס לארץ, את עקרון העל של קדושת החיים:
"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל'. יט)
קריאה מכוננת זו, המקדשת את החיים כערך עליון, ממצבת את היהדות כדת חיים לתועלת האדם. דת שתכליתה היא – החיים עצמם, בדרישה לשכללם. ולשאוף בהם לטוב, חסד ומשפט.
החיים הם אפוא צו עליון. לא גזירה.
זהו הרקע לקביעת הכלל הבסיסי של פיקוח נפש כערך עליון הדוחה כל התורה כולה. כלל זה ממצב את ערך קדושת החיים כערך מוחלט. ערך, שלא ניתן לאזנו לא עם ערך אחר, ובוודאי לא עם צורך אנושי כפולחן.
זהו עקרון על שדורש מוחלטות ואפס סיכון!!
אלא שבישראל 2020, במבחן האמיתי בו העמיד הנגיף את המאמינים, הובס הערך מפני הצורך. פולחן בתי הכנסת גבר על ערך קדושת החיים.
הנהגה דתית אמיתית הייתה אמורה להישמע לצו, ולהורות על סגירת הרמטית של בתי הכנסת. בלי שום מתווה קפסולות כזה או אחר. שהרי כל מתווה הוא סוג של פשרה ואיזון בן הערך לצורך. איזון המקטין אמנם את הסיכון, אך לא מונע אותו באופן מוחלט. אלא שהעסקנים ושתדלני הדת בכנסת דרשו מתווה שישתווה לפחות למתווה המסעדות .
מסתבר שהחטא הקדמון ביהדות, חוזר שוב ובגדול. התפילות בבתי הכנסת הפכו למתחמי צריכה קולינרית רוחנית לסיפוק חוויה דתית אנוכית. הקולינריה הזו, עשירה במגוון סגנונות במנעד רחב: מהתכנסויות מתונות בבתי כנסת ועד לפולחן קיצוני חוצה גבולות עד לאומן הרחוקה .
לא לחינם "מסעדת" ברסלב משגשגת מכולם ומצליחה לשגר אלפי מאמינים מכל המגזרים עד לאומן באוקראינה הקדושה. היא פשוט מציעה את ארוחת הגורמה הרוחנית הכי מדליקה. הוללות פולחן על ציון קבר. לא פחות ! הארוחה הכי טעימה למבולבלי המאה 21, מחפשי האהבה, וחוויית הריגוש הדתי. בדיוק כמו המקבילה החילונית לאומן – ההפגנות בלפור שהפכו לפולחן חגיגת פסטיבל וודסטוק מרגש .
כך נרקמה לפתע בבלפור קואליציית חסידי ברסלב, בפיזוז משותף עם מפגיני בלפור.
תאוות פולחן בלתי מרוסנת גוברת על שמירת קדושת החיים ועל כל ערך וצווי אלוהי. מבחינה זו, לחסידי הפולחן, יהיו אלה ברסלבים או בלפורים, אין אלוהים, מלבד האלוהים שהם מייצרים לעצמם.
מתכון עגל הזהב
המתכון לפולחן הזה נרשם לפני כ- 3,000 שנה, שם במדבר, מיד לאחר מעמד הר סיני ומתן התורה.
חטא העגל מופיע במקרא בצמוד למעמד הר סיני, כסוג של גרורה למעמד הגדול. כמעט חלק ממנו:
"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב' א.)
"וַַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן." (שמות לב' ג.)
"וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב' ד.)
מעמד הר סיני, הרגע המופלא בו נוצרה הברית בין העם ואלוהיו, הוא גם הרגע בו גם נולדה הסכנה שתרחף מעלינו תמיד. והסכנה היא דתית! לא במובן של אי שמירת מצוות, אלא הפיכתם לעגל. הפיכת האמצעי, הפולחן, לסיפוק עצמי על חשבון המהות והערך. זהו העגל שהחוטאים יצרו לעצמם, כשציפו אותו בנזמי הזהב שלהם.
המסר הוא שבכל הדורות אנו חשופים לסכנה הטמונה דווקא ברגעי שיא של ריגוש דתי. ריגוש שמעורר כמיהה לחוויה רוחנית ממשית. זהו הרגע בו הפולחן האמצעי, מתנתק מהערך העליון. במקום להיות כפוף אליו ולשרת אותו, הוא מבטל אותו.
העגל הוא ביטוי לפולחן אנוכי. לחיפוש מתמיד אחרי איזה משה שילך לפנינו . מישהו שנלך אחריו באקסטזה ריגושית, בעיניים עצומות. יהיה זה איש, עגל, פרה, קבר, רבי, ״גדול דור״, מישהו שיראה לנו את הדרך ויסיר מאתנו את הצורך לקחת אחריות, להתמודד ולהפעיל את צלם אלוהים שבנו.
זו משמעות ההתגודדות סביב אהרון בדרישה: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים".
כשהדגש הוא על ״לנו״ , לצרכינו. ואכן מיד לאחר שאהרון, הביבי של אז, כמו ביבי, נכנע ללחץ ויוצר עבור המפגינים המתקהלים מתווה לעגל זהב, פורצת ההתלהבות הדתית:
"וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק." (שמות לב' ו )
הנה כל ביטויי התאווה קופצים. ההתהוללות פורצת. הם עורכים מסיבת טיש חסידי ענק מתובלת במאכל ומשקה ואפילו התאווה השנייה זוקפת ראש: ״ויקומו לצחק״…
חטא זה הוא ביטוי לחולשה אנושית טבעית. אי היכולת להגביל ולרסן תאווה אנוכית ולהכפיף אותה לעקרון, לערך, לצו עליון. במילים אחרות. לאלוהים. תהיה זו תאווה לאכילת בשר, תאווה למלוכה או תאווה לפולחן אל.
הנטייה להיסחפות אחר תאוות היצר האנוכי היא חלק אורגאני מהטבע האנושי. לכן היהדות לא ניסתה לבטל את מה שלא ניתן לבטל. המקרא מאפשר בדיעבד את הצורך בפולחן עולות וזבחים, שתורגמו בהמשך לתפילות. אבל תוך הצבת כללים מרסנים, ומתווה שיצמצם את ההתרכזות בפולחן ויגביל אותו.
אז מה קרה בישראל 2020 שהפולחן הפך לערך ?
נראה שהדתה אנטי יהודית השתלטה על ישראל. רנסנאס התשובה והתחיה הרוחנית, אינם חזרה למקורות. הם יותר ביטוי למשבר. לחלל ריקני שמתמלא בנהירה אחר חוויה רוחנית, משמעות לחיים, וחיפוש אהבה.
קל למצוא סיפוק ואהבה כשיוצרים בדמיון את מושא האהבה וממחישים אותו. כך הופך אלוהים ל- ״אבא שבשמיים״ – טַאֲטֶה. אל שאוהב אותי ומכרכר סביבי כל היום. הרומנטיקה הזו הפכה את האל למאהב. סוג של עגל קטן שמספק לי אהבה, ומחסן אותי מייאוש.
כך רצים חסידי טַאֲטֶה לחפש את מושא אהבתם בהתבודדות יערות, בבתי כנסת, אצל רבנים שבעצמם הופכים לעגלים ואלילים קטנים. הם מחפשים ממשות לאל בדמות צדיק. ואם הוא איננו, יהיה הקבר לעגל.
זה מה שקרה לנו ממשה רבינו שמקום קבורתו לא נודע, ולא בכדי, ועד ל-"רבינו" החדש, נח נח נחמן מאומן שמקום קבורתו נודע גם נודע, עד שהפך לפולחן של זהב.
אבל היהדות דוגלת בערך החרות. אלוהים, שהוא צלם אלוהים שבאדם. אלוהים כביטוי לדרישה, ולא כמיהה לסיפוק. אלוהים כדרישה למחויבות וללקיחת אחריות, ולא לחיפוש תענוג. מחויבות ליציאה מ"האני" ונתינה לאחר.
פורסם בזמן ישראל 25.09.20