נתניהו הוא רק סימפטום לתרבות הכלום של כולנו. קול קורא לתיקון והתעוררות.
לפני כשבועיים נערכה הפגנה ספונטנית שזכתה לסיקור תקשורתי ביוזמת איש ערכי ואכפתי -סרן זיו שילון. ובכל זאת נדמה לי כי שבענו מפסטיבלי מחאת "תעשיית הטוב" הקוראות לאחדות ומוקיעות את הפיצול והשנאה.
הפגנות לא מביאות בד"כ מרפה לחולי, הם רק מכסות את הערווה בעוד ערפל תורן של אחדות זמנית מלאכותית ואולי מעניקות למפגינים סוג של העצמה אישית זמנית . בהמשך כמו תמיד, הערפל שוב יתפזר והפצעים יפציעו מחדש וחוזר חלילה. כי החברה שלנו חולה אמנם, אך לא במחלת הפיצול והשסע אלא באחרת, עמוקה יותר – נכנה אותה להלן "תרבות הכלום". זו שבאה לביטוי בשחיקת הערכים הבסיסיים שלנו: היושרה הענווה הביקורת העצמית ובעיקר האהבה.
התובנה הזו מסתבר לא ממש חדשה שורשיה נצרבו בחוויית תודעת זיכרון ערש הלידה הלאומי המופיע במקרא בסיפור מיתוס צוואת יעקב לבניו .
בשבת האחרונה סיימנו לקרא את ספר בראשית אותו חותמת פרשת ויחי– פרשה המורידה את המסך על קורותיה הנפתולים והמסובכים של המשפחה האורגנית שלנו- משפחת יעקב.
ערב מותו – יעקב תשוש וחולה, אוסף את בניו סביב מיטתו לשיחת סיכום והכנה לעתיד. ותתפלאו, הוא לא קורא למפגן אחדות. יעקב מכיר בפוטנציאל ההרסני שקיים בחברת מאוחדת וגאה בה כל אחד משייך עצמו לשבט מלאכים נטול פגמים וחטאים ויוצר לעצמו עולם ללא ספקות הנשען על פולחני אישיות והערצה רדודה, הסוואה לצורך בסיפוק נפשי אנוכי החוסך את הצורך לקחת אחריות ולהתמודד עפ פגמים וחולשות שיש לכולנו בעולם המציאות הממשי.
לכן בטקס הפרידה מבניו הוא מדגיש דווקא את הפיצול ביניהם, את העובדה שלכל איש יש שם – לכל שבט, גוון.
"איש אשר כברכתו ברך אותם". לכל אחד מבניו מזכיר יעקב את אופיו הייחודי תוך הדגשת חבילת הפגמים והחטאים שלו, הצוואה האלמותית של יעקב לבניו ובעצם לכולנו היא – לזכור שסוד הקיום שלנו מתבטא דווקא בפיצול הזה. בהבנה שכולנו פגומים ואף אחד מאתנו לא מושלם . ומכאן- שכולנו זקוקים איש לרעהו. רק הפנמת תובנה שכזו- תטמיע בכולנו ענווה כבסיס לאהבה ולסולידריות חברתית. מכוח חיבור הגוונים האלה – קיבוץ גלויות של ממש קמה מדינת ישראל.
השנאה ההסתה כמו גם ענני עשן הסיגרים של המנהיגות הפוליטית האנוכית שמקיפה אותנו כבר שנות דור, הם רק סימפטומים למחסור בענווה ובעיקר ב…אהבה. לאי הפנמת תובנת צוואת יעקב שכולנו פגומים בפוטנציה. סוג של נשאי נטייה בלתי נגמרת לחטוא, ולכן נדרשים אנו להצטייד בענווה וביקורת עצמית קבועה כדי להתמודד עם הנטייה הזו. להכיר בצורך התמידי לשאוף לתיקון יום יומי סיזיפי ובלתי נפסק של ליקויים.
צורך שנדרש בעיקר כיום בעידן החברה ההיפר-מודרנית המשלמת את מחירי הדומיננטיות של הקידמה והמהפכה הטכנולוגית הבלתי נגמרת שהביאה איתה עושר מידע, אך גם:ניכור, אדישות ורדידות תרבותית. כזו שהפכה אותנו לחברת טרנדים המעסיקה עצמה לדעת בחיפוש אובססיבי אחר "החיים הטובים" הנוחות, ההישגיות והמימוש העצמי הנאחזת במנהיגות המציעה מקסמי שווא.
דיי להביט בהשתקפות שלנו במסכי הטלוויזיה העמוסים בתוכניות לעיסה ובליסה רדודות ובלתי נגמרות מתובלות בטרנד הראליטי החדש: סיפורי הטרדות מיניות.
די להביט במנהיגות הכלום הפוליטית המסתתרת מאחורי ערפילי קסם וכריזמה שכיסו את ערוות הכלום המשווקת לכולנו כבר שני עשורים. הצביעות הציניות והאגוצנטריות שבאו לביטוי גם באופן הליהוק של ליברמן לביטחון וכחלון לאוצר. אותו כחלון שהביא עלינו את חוק מיסוי דירה שלישית. חוק שאין כמותו כדי לבטא את הדרדור הערכי והמוסרי של כל המערכות.
חוק סדומי הזה המסונכרן לאקלים ציבורי מושחת ועמוס אינטרסים המנפיק לנו תמונה עגומה של ראשי ממשלה , נשיאים שרים וחברי כנסת שעושים את המסלול שכבר הפך לטבעי מהלשכות לתאי הכלא וב…חזרה. אקלים שהאטמוספירה הציבורית בו מאפשרת לממשלה לסחור בערכים: לחייב לימודי ליבה ולאחר שנה לפרוט את הערך למטבע קואליציוני עובר לסוחר ולבטלם.
אקלים המאפשר לקואליציה עלובה, עלובות לנהל תחרות מכוערת מי יגן יותר וימנע "עוול" מ- 40 משפחות עמונה רק כדי לזכות באתנן פוליטי. ומנגד להעביר חוק פופוליסטי המתעלל בעשרות אלפי משפחות פנסיונרים שלא פשעו.
כי בתרבות של כלום –כשממשלה מפריטה שרותי רווחה ומגלה אדישות לרווחת דלים של ממש, היא אדישה גם לזעקת נגזלים אחרים. כאלה שעבדו כל חייהם שילמו מיסים וירשו או רכשו בזיעת אפם דירות כבטחון כלכלי לשארית חייהם והופכים באחת בחוסר רגישות ל"פושעים" הנקנסים במס עושק,
ולי נדמה שאהבה זה כל הסיפור: אם היינו מפנימים מעט מצוואת יעקב והייתה מעט ענווה ואהבה ביננו . מן הסתם היינו בוחרים במנהיגות אחרת. כזו שלא מחפשת לעצמה רק אקזיט פוליטי.
היו לנו מנהיגים כאלה בעבר שידעו לנווט – לנהל מערכת פוליטית עם כללי הוגנות ואחריות. עד שהגיע אלינו מאמריקה עגל זהב מודרני, אבל לא הוא אשם. הוא רק סימפטום לתרבות הכלום של כולנו. אנחנו הרי אלה שמתעקשים לעצום עיניים שוב ושוב ולבחור בהשתקפות שלנו כבר שני עשורים – בעונש של כולנו.
פורסם ב- News1 מחלקה ראשונה
